תכף יבוא,

ידפוק על חלוני ויכמוס לי סודו.

תכף יגיע,

אותו חבר מיוחל מכמיהותיי הרבות.

עוד שניה,דקה,שבריר של הזמן,

ויָרְאֵה את פניו הסמוקות מן הסתיו.

במרווח התריסים יתנדפו הריחות,

שהביא עימו אגב רבות מסעותיו.

תכף,כמעה,ויגאל המושיע,

את ליבי מחיי הבוערים מיגון.

רדוף ופגוע,כצבי הניצוד,

בלב יער שומם,אנגן סימפונות.

אֲדָמֶה צעדיו בשלהי מיטתי,

כשאבכה לי בשקט,על קץ ילדותי.

אדמיין חברי,מתדפק דלתותיי,

ביום חורף סגריר,יבקש לביתו.