ראשית צמיחת שעה ארוכה שוטט הוא במבוך הסמטאות הצרות, בינות לבתי האבן הצפופים, המטים לנפול. הקור היה מקפיא והוא התכרבל במעילו, מנסה לגשש את דרכו בתוך המבואות המרופשים. מנסה לחדור במבטו את האפלה. מבעד לחלונות הבתים לא חדרה אף לא קרן אור אחת. רק הירח, אשר בצבץ מבעד לעננים, האיר לפרקים את פניו החיוורות, המתוחות. פנים אשר עמדו כניגוד לזקנו השחור והעבות. זמן רב התרוצץ הוא אנה ואנה, עד אשר נעצר על עמדו. קול מלמול חרישי הגיע לאוזניו. מלמול רצוף, חדגוני, אשר התנגן מתוך הבית הסמוך. חיוך התפשט על פניו. הוא פנה לעבר מקור הקול והקיש קלות על הדלת. "או, ר' אברום, במה זכינו?" בפתח ניצב ישיש קטן קומה וצנום, לבוש בחלוק מרופט ועל ראשו כיפת משי מהוהה. "היכנס, היכנס," הזמינו "קר בחוץ." האורח נכנס פנימה, בוחן במבטו את החדר הצר, את הקירות מכוסי העובש, את השולחן הרעוע אשר כמעט וקרס תחת ערמת הספרים אשר עליו. הזקן התיישב, מחליק על זקנו הלבן ומיטיב את משקפיו על אפו. הוא עמד לפתוח את פיו כאשר קול רוטן נשמע מהחדר הסמוך "מה קורה שם?" "רייזל, אברום היגיע! נשאר לנו עוד קצת קהווה?" "תבדוק בעצמך!" הזקן הצטחק חרש. "נו, נו. זה נקרא עזר כנגדו, לא? אתה צמא? רוצה לשתות משהו?" הזקן עמד לקום אולם האורח החווה בידו לשלילה. "טוב, איך שאתה רוצה. נו, אברום הגעת בדיוק בזמן." הזקן טפח בידו על הגמרא הענקית והבלויה אשר הייתה פתוחה על השולחן "בדיוק הייתה לי איזו בעיה בסוגיית דררא דממונא. אולי אתה יכול לעזור." האורח חייך במבוכה "כבוד הרב צריך עזרה ממני?" "למה לא? אל תמעיט בערך עצמך, אברום. אני עוד זוכר איך תירצת לנו את הרמב"ם ההוא, נו, בהלכות מלווה ולווה. עד היום יש לי התפעלות כשאני נזכר בזה." לאחר שתיקה קצרה מלמל האורח "הרב יודע למה באתי הנה." הרב הישיש חייך תחת לזקנו. "אה, כן. העניין ההוא. כמעט שכחתי. באת בשביל לספר לי שהדאקטירים החשובים בארץ אשכנז עשו להם אסיפה, בשביל לשלוח טלגרמא אל הקיסר, או אל הפריץ, או אל מזכירו של הפריץ, או העגלון של מזכירו של הפריץ, בשביל שישב ויחשוב ואולי יבקש ממלך של ישמעאל שיתן להם סרטיפיקאט שילכו ויבנו להם איזה כפר בארץ ישראל. בשביל זה באת, כן?" "כן, אפשר להגיד." "אברום, לא זכיתי להבין. אדונים כל כך חשובים, כל כך מלומדים, מה הם צריכים מסתם יהודי זקן שכמותי?" פניו של האורח הרצינו. "הרב, אם אתה תפרסם קול קורא לתמוך בקונגרס, בכל קהילות ישראל לא יקום מי שיעיז לחלוק עליך." הרב החליק על זקנו. "אל תעש אותי כמין חד בדרא, ראש לבעלי תריסין. על גדולים ואדירים ממני חלקו, גם עלי יחלקו. אין זה משנה. אבל השתא דאתית להכי, אמור לי בבקשה ממך, האם סבור אתה כי עלי לתמוך באותה אסיפה?" "כן, בפירוש כן." הרב חייך שנית. "וכי למה?" אברהם שתק למשך רגעים אחדים, כשהוא ממולל בידו את זקנו. אחר אמר "בחודשים האחרונים התהלכתי מעט בארץ, שוטטתי בקרב פזורי ישראל..." "שה, אתה יודע מי אמר ששב משוט בארץ." "כן. ובכן, כפי שאמרתי שוטטתי בין קהילות ישראל. הרב, ציון הייתה לשפלה שבאומות. הכל אחוז רקב. הכל מתפורר. לא די שאנו נרדפים ונטבחים, נשרפים ונקצצים, חמור מזה, ליבנו נעשה גס בגלות. כבר התרגלנו אליה. לא די כי אנו שקועים במ"ט שערי טומאה, אנו שקועים במ"ט שערים של עצלות ורפיון, של סחי ושל עייפות. הרב, אינני יודע מה יהיו תוצאותיו של אותו הקונגרס. יתכן ויהיו טובות ויתכן ויהיו רעות. אולם אנו מוכרחים שינוי! אי אפשר להמשיך כך. כבר הגיעו מים עד נפש. אנו חייבים לשנות את מצבו של ישראל, חייבים לעשות משהו, ובלבד לצאת מאותו בית כלא. בלבד שלא למות." "אוי, אברום. חייבים לעשות שינוי. האם כל שינוי הוא לטובה? שמעתי כי בארץ ישראל יש ביצות ומדבר, חיות רעות וחוליים רעים. משוטטים שם ישמעאלים פראיים וכל מיני מרצחים, ה' ישמרנו. גם שם נירדף וכו' וכו'. האם שווה להתאמץ עד כדי כך, רק בשביל להחליף את הצרות המוכרות לנו בצרות אחרות, לא מוכרות? רק בשביל להחליף גלות אדום בגלות ישמעאל? ועוד יש לומר, אפילו תביא לארץ ישראל שישים ריבוא יהודים, ואפילו תמנה עליהם גבאי יהודי שימשול בהם, כמה זמן חושב אתה יחלוף עד ששוב ישקעו הם באותו רפיון עליו דיברת, באותם מ"ט שערים של עייפות? לא אברום, חושש אני כי אין הצער שווה בנזק המלך." נשתררה שתיקה. הזקן שב לעיין בגמרא שלפניו כשהוא מהמהם לעצמו. אברהם כבש את מבטו בקרקע ואחר מלמל, כבינו לבין עצמו "האם הרב מאמין בגאולה?" "מה?" "האם הרב מאמין בביאת המשיח? מאמין שתבוא הגאולה?" "וכי יש יהודי שלא מאמין בגאולה?" "אלפיים שנה אנחנו מחכים. אלפיים שנה אנחנו מדברים על הגאולה. עד היום לא עשינו דבר. עכשיו, סוף סוף יש לנו הזדמנות. יש לנו אפשרות להביא את הגאולה, לצאת מן הגלות. יתכן שדבר לא יקרה והכל יהיה כאשר היה. אך יתכן גם כי זו ההזדמנות לה חיכינו. האם לא ננסה לפחות? האם לא נעשה דבר? האם גם באלפיים שנה הבאות נמשיך לשבת, בשק ואפר, ולבכות עד מה רוצים אנו שיתרחש דבר מה?" הרב ליטף את זקנו. אור העששית נח על פניו חרושות הקמטים. לפתע נראו הן זקנות מאד, עתיקות יומין. משל היו פניו של אב קדמון, בן אלפי שנים. עיניו השחורות, אשר ניבטו מבעד למשקפיו נראו לבן שיחו כשני בורות אפלים, עמוקים לאין שיעור. האיש הצעיר התחלחל ממבטן והשפיל את עיניו. "השכינה," אמר הרב לאיטו כשהוא בורר את המילים "נמצאת היא בגלות. היא, אשר שם ה' נקרא עליה, אשר ציפורן רגלה שווה יותר מכל העולמות כולם, היא שרויה בעוני ובניוול. השפלה שבאומות אמרת. אכן, רבתי בגויים הייתה כאלמנה. כבר אלפיים שנה. אלפיים שנה! האם יכול אתה לשער את פירוש הדבר? כמה כאב, כמה דמעות, כמה בדידות. נהרות של דם. עיני ירדה מים, כי רחק ממני מנחם. אין תורה, אין נבואה, רק געגועים. כל כך הרבה געגועים. אין אדם יכול לשער עד היכן הדברים מגיעים. שמעתי כי פעם, לפני כך וכך שנים, היה מלך של פרנקיא אשר תפס את ארץ אשכנז. בני אשכנז עשו נגדו מלחמה. הם לא יכלו לסבול שנוכרי ימשול בהם. פייטנים שלהם כתבו שירים על כך, על כמה הם רוצים להיות חופשיים. כאשר נצחו את אותו המלך, אחרי הרבה עלילות, הם עשו חג. בנו להם מלכות גדולה. ואם כך הוא בבניו של עשיו, מה יהא בבני ישראל? גלות שלנו, דבר רציני הוא מכדי לכתוב עליו שירים. זו גלות אמיתית והיא תסתיים רק בגאולה אמיתית. גאולתן של ישראל, צריכה היא להיות דבר נפלא. דבר גדול לאין שיעור מאשר גאולותיהם ומלחמותיהם של הגויים. דבר אשר לא היה כמוהו, מיום שנבראו שמים וארץ. עין לא ראתה אלוקים זולתך. המלכות של ישראל, צריכה היא להיות הפלא ופלא. יסוד כסא ה' בעולם. מלכות אשר לא נראה כמוהו. ואתה," הרב הכה באצבעו על השולחן "אתה בא ומדבר איתי על דאקטירים בוינה, עם אסיפות שלהם, על איגרת לקיסר, על איזה בית כנסת שאולי יקימו בארץ ישראל. לזה אתה קורה גאולה? נו באמת!" הוא פרץ בצחוק "אברום, אברום. אני זוכר, כשהתחלתי ללמוד, אבא מרי זצ"ל אמר לי כי לא נורא להישאר בקושיה. תמיד קושיה טובה עדיפה על פני תירוץ גרוע. צריך לדעת לחכות עד אשר יופיע התירוץ האמיתי, התירוץ שאחריו לא יהיה עוד שום קושי. אתה מציע לי תירוץ גרוע. תירוץ דחוק מאין כמותו. אם כך, אני מעדיף להישאר בקושיה." לאחר כמה רגעים של שתיקה נשם האורח עמוקות ואמר בקול צלול "הרב, המשיח כבר לא יבוא." הזקן לא הרים את מבטו מן הגמרא "נו, זה מה שאתה חושב." "הרב, הוא כבר לא יבוא." "או שיבוא או שלא יבוא." "הוא לא יבוא." "אז לא יבוא!" הזקן חבט באגרופו בשולחן. "נניח צודק אתה," קרא בכעס "נניח אין משיח. אז מה? על אחת כמה וכמה שאין לנו מה לחפש באותו קונגרס שלך." האיש הצעיר קם על רגליו ועיניו יורות גצים. "הרב, מציע אתה לחכות למשיח, עד אין קץ. אך אפילו יבוא המשיח, את מי יוכל הוא לגאול? בקרוב לא יישאר עוד דבר. כנסת ישראל כבר זקנה. עייפה היא מן החיים. כבר אינה רוצה היא דבר. הבט על בחורינו. משנה לשנה נעשים הם שקופים יותר, קלושים יותר. אינם יכולים לחשוב דבר חדש. אינם יכולים להחליט. אין בהם עוד שאיפות. לא יצר טוב ולא יצר רע. הבט בתלמידיך..." "למה? יש בהם דווקא כמה מוכשרים. חיים אריה למשל, כתב לא מזמן קונטרס נאה, על סוגיית פיל שבלע כפיפה מצרית. אין הוא פוסק שם הלכה, אולם הוא מתפלפל כדבעי. רוצה אתה לקרוא זאת?" "אה, בשמחה אך לא עכשיו. כפי שאמרתי, הבט בתלמידיך. אין בהם עוד מי שישתווה לך. וצא וחשוב כיצד יהיו תלמידיהם שלהם. אפילו יבוא משיח, לא יהא בהם עוד כוח ללכת אחריו. לא יצליחו הם להחליט מהיכן לעלות על גבי החמור. אכן, ישראל צריכים להיות המעולים שבאומות. אולם ככל הנראה כבר לא יהיו כאלה. צריכים הם לחכות עד בוא הגאולה האמיתית. אך זו כנראה כבר לא תגיע. לכל היותר יכולים הם להיות אומה קטנה וצנועה, אך להיות קיימים. להקים להם מלכות דלה, מקלט לילה. בלבד שזו תשמור על חייהם. לפחות לא להיות השפלים שבאומות. לפחות נמצא את מקומנו בעולם, אפילו לא נהיה במרכזו. חייבים אנו לתמוך בקונגרס, אם לא למען הגאולה, לפחות למען המשך החיים. שכן בקרוב, בקרוב מאד, כבר יהא מאוחר מדי אפילו לזה. בקרוב כנסת ישראל תהיה זקנה מדי, עייפה מדי, אפילו מכדי להקים איזה בית קטן בארץ ישראל." הרב נאנח אנחה עמוקה. "מה נעשה אתך, הא? אתה מציע מלכות קטנה, משהו צנוע, לימות הגשמים. אומר אתה כי אם לא נהיה ראש לגויים, לפחות גם לא נהי זנב להם. צר לי מאד, אך אין זה נשמע לי מציאה כזאת גדולה. מעדיף אני שלא ליטול חלק כלל בחיי האומות. אין בי כל רצון להיות לאחד מהם. הראש והזנב, קשורים הם זה בזה יותר מכפי שהנך משער. האמצע, אין בי חיבה כלפיו. מעדיף אני לחכות למשיח, גם אם זה לא יגיע. אומר אתה כי מפסידים אנו את החיים. ומה בכך? חיים בלא גאולה אינם דבר אשר יש להצטער כל כך על הפסדו. אומר אתה כי מזדקנים אנו. כי עלולים אנו למות. יתכן. אברום, אני זקנתי כבר. אין בי עוד פחד מפני הסוף. מקרה אחד יקרה את כולם. כולם יאבדו בבוא היום. זו דרך כל בשר. צר לי לאכזב אותך, אולם מעדיף אני למות תוך ציפייה לגאולה אשר לא תבוא, ובלבד שלא להשלים עם הקיים. בלבד שלא להיות ככל האדם. הבן, לא נותר לנו הרבה. אין לנו מקום בעולם. אין לנו אולי עוד תקווה. כל שנותר הוא הגעגועים. והשוני. העם לבדד ישכון. בעולם כמו שלנו, עולם בלי גאולה, גם זה משהו. לא הייתי מחליף זאת עבור איזה מקלט לילה, עבור איזה מקום בין העמים." אברהם כבש את פניו בקרקע. הזקן הניח את ידו על כתפו. "אברום, לא צריך להיות עצוב. זה הכל בוקי סריקי, מה לי הכא ומה לי התם." הוא קרב אליו את הגמרא הבלויה "טוב, מספיק התבטלנו. צריך לחזור לדברים החשובים. נו, אז מה יש לך לומר על דררא דממונא?"