"הוווווווא לא ידע שאנייי אוהפתותוווו, אוהפתותווווו כל חיייי, הווווווווא לא ידע שאני אוהפתותווווו, אופתותו כל חיי...." ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר אבל לא ממש מדוייק- צדקתם. פראפרזה מעניינת שחברתי יערה עשתה לשיר הידוע של גזוז "היא לא תדע". מלבד ההבדל במינם של מושאי השיר, היא, בניגוד ללהקה הידועה, שרה את השיר לבחור בשר ודם ולא לתמונה. ניר אבן. אם להודות על האמת, יערה לא הייתה ממש מקורית בבחירתה, שכן עלם החן הנ"ל היה מושא חלומותיהן של רב בנות המחלקה למדעי ההתנהגות. הוא היה כמעט הבחור המושלם הסטריאוטיפי: קצין קרבי במיל, גבוה, חכם, מרשים באופיו וביופיו. אז למה כמעט? הוא לא היה עשיר (המיתון השפיע גם עליו). אך, כפי שציינתי, שאר התכונות שמפצות על כך- היו לו בשפע. לנו, בניגוד לרב בנות המחלקה, היה הכבוד להתרועע עם ניר גם מעבר לשעות הלימודים וזה לא הודות להיותנו שוות ערך לבחור אלא לעובדה שמגיל 6 היינו יחד. ההורים שלנו חברים טובים של הוריו. מה שנקרא "זכות אבות"... שתינו גרנו יחד במעונות מול הדירה שלו ושל רון, חבר מהצבא. עלם נחמד ומרשים גם הוא, כי זה המינימום שצריך בשביל להיות חבר של ניר. היינו חבורה די נחמדה חוץ מהעובדה שרון ויערה לא מתו אחד על השניה- אבל רון החבר הכי טוב של ניר וניר--- עכשיו תארו לכם איך זה לחיות כמעט רב שעות היממה, במחיצת האדם שאתם מאוהבים בו עד כלות נשמתכם. אני חושבת שיש רק דבר אחד גרוע יותר: לחיות עם מישהו שמאוהב במישהו אחר ולשמוע על זה רב שעות היממה... וממתי יערה אהבה את ניר?- נראה לי שמאז ומעולם. כבר כשהוא הרביץ לכל מי שהעז למשוך לה בצמות בגן. הוא, כמובן, מעולם לא משך בצמותיה, לעזאזל... ואני היא זו שהייתה צריכה לשמוע את פיטפוטיה ולהגיה עליו משך כל הזמן הזה. עד היום. ולא אחת, ביחוד כשנמאס לי לשמוע מה הוא עשה היום, ואיך הוא התנהג שלשום ומה זה אומר לדעתי וכו', הצעתי לה פשוט להגיד לו את זה. ובכן, היא די אלימה בסירובים שלה בעניין הזה. היום, כשאני חושבת על זה, נראה לי שהיא פשוט פוחדת לאבד אותו כחבר. כך שהווווווווא לא ידעעע שהיייייא אוהפתותווווו- כפי שהיא שרה כרגע ואני היחידה שאדע את זה ושוב אדע את זה ואדע את זה עד שאאבד עצמי לדעת. או שארצח אותה... אבל אני מוכרחה להודות: יש משהו חמוד בנויירוטיות שלה בעיקר סביב העניין הזה, שאני לא יודעת אם זה כזה לא נחמד לי. "תגידי, ליאת, התחפושת באמת נראית עלי טוב?" אה, טוב, שכחתי לספר שצווחות הזמרה שלה נשמעות מכיוון המקלחת. בעוד שעה אנחנו צריכות לזוז למסיבת פורים של המחלקה. "את נראית פיה טובה מהסרטים, יערונת" דלת המקלחת נפתחה והראש המתולתל והרטוב שלה הציץ מתוכו: "השאלה היא, אם אני נראית פיה טובה יפה מהסרטים או פיה טובה כמו הסבתות המדושנות האלה..." "כמובן שכמו הסבתות המדושנות. מה, לא לזה התכוונת כשקנית את התחפושת?" אז חטפתי נעל בראש. לא נורא. זה דווקא הסתדר עם תחפושת המפוזר מכפר אז"ר שלי... כשעה וחצי מאוחר יותר היינו מאורגנות ליציאה. כלומר, אני הייתי "מאורגנת" בלהיות מפוזרת הרבה לפני כן ,אבל יערה הייתה צריכה להיות יפהפיה בצורה שתפיל חללים וביחוד בחור אחד ספציפי שאני כבר לא יודעת מה היא עוד הייתה צריכה לעשות. הוא הרי ראה אותה בכל סיטואציה כמעט ותמיד היא נראתה מצויין. גם עכשיו היא נראתה זוהרת עד לשניה שהקישו בדלת ובפתח עמדו רון (דראקולה) ניר (באטמן) ומישהי לא מזוהה בתחפושת של אשת החתול... ????? "יופי, אתן מוכנות. ליאת- את נראית נפלא. יערה- התחפשת ל'שמן' מלורל והארדי?" -רון, כרגיל, מקניט את יערה. " אני לפחות התחפשתי, טיפשון. אתה נראה כתמול שלשום" ענתה היא בקול קשה ובאותו טון פנתה לאשת החתול ושאלה "מי את?!" "אוקיי, תכירו: זאת רינת. אחות של חבר טוב מהצבא" אמר ניר בחדווה. אוותר על תיאור חילופי ה"נעים מאוד" וחוויית הנסיעה למסיבה. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין. המוסיקה העולצת שקידמה את פנינו כשנכנסנו לא תאמה את מצב רוחה של יערה. היא אמנם נראתה נהדר, כרגיל, אבל כעת יותר התאים לה להכנס לבית הלוויות. קשה היה לטעות בהבנת האינטימיות שאיפיינה את הקשר בין רינת לניר. ובאמת שהיה קורע לב לראות את יערה מתאמצת להסתיר את הדמעות... במקום לבכות היא פנתה לאיזור הכיבוד ובמהלך המסיבה היא מצאה את עצמה רובצת ליד שולחן המשקאות ושותה פונץ' בכמויות שיכלו להטביע את הטיטאניק... אני העדפתי להניח לה לנפשה לפחות לחלק מהזמן, ולעשות מה שאני הכי יודעת לעשות: לבחון את הסיטואציה ואת התנהגות האנשים המעורבים בעניין. ראיתי את ניר ורינת מתלחשים בינהם ודי נהנים אחד מחברתו של השני. ראיתי את רון עומד בצד השני של החדר יחד עם חבורה מכובדת של גברברי המחלקה... וראיתי אותה, את יערה, במצב די עגום. בוהה בכוס שבידה ובזוג המאוהב ממול חליפות. "לקחה את זה קשה, הא?" שאל רון והתיישב לידי. "נראה לי שהמחמאה שנתת לה בראשית הערב לא ממש עזרה לעניין..." "נו, בחייך, אני מתלוצץ... תאמיני לי שגם אותי הוא הפתיע עם הרינת הזאת." אמר והביט לעבר יערה שקמה ופנתה לעבר ניר ורינת כשהיא מדדה בצורה מחשידה. "אויש... לעזאזל" אמרתי. "יאללה, לפני שהיא תעשה לעצמה בושות" אמר רון ומיהרנו לכיוונם בשביל לשמוע את יערה מודיעה לזוג ההמום מולה מה דעתה על הקשר בינהם. "--- האמת היא, ניר, שאשת החתול היא לא בת הזוג האולטימטיבית של באט מן. אתה יודע את זה, לא? ראינו את הסרט הזה יחד בכיתה ח'...... אם אתה שואל אותי- העיתונאית שווה הרבה יותר" "יערה? הכל בסדר?" שאל ניר בחיוך והביט במבוכה ברינת ובנו חליפות. "אני בסדר גמור. האמת היא שאני מרגישה נפלא ממש. ממש ממש. ממש ממש נפלא. סופר. נ-ה-ד-ר. אני פיה טובה ואני מתה על כלבים וממש לא איכפת לי שאתה מעדיף חתולות. ממש ממש ממש--- " "או קיי" לחש לי רון "זה הזמן להוציא אותה מפה" ב"ממש" העשרים ושניים אספתי את יערה בזרועותי ויחד עם רון יצאנו החוצה לאויר הצח. "אוח, יערונת, מה יהיה איתך?" שאלתי כשאני מלטפת את פניה. "אחל'ה תזמון יש לי, הא? 15 שנה לא היה לו מושג ועכשיו... מהתלה פורימית מהמשובחות..." "רון" פניתי אליו "אולי כדאי להביא את האוטו, אני חושבת שעדיף שנחזור..." הדרך חזרה לדירה הייתה מוזרה יותר מהנסיעה הלוך. מעולם לא ראיתי את יערה שרויה בגילופין. ביום אחר ובסיטואציה אחרת- זה היה מראה משעשע. אך כעת, למרות העובדה שהיא הקיאה על רון ("זה מגיע לך כי אני לא אוהבת אותך ממש ממש ממש ממש...") העניין כולו גרם לי עצבות שאין צורך להסביר. יערה נרדמה כמעט מיד. רון נשאר לידנו כשעה ושמע את כל מה שהיה לי לספר על הקשר בין ניר ליערה. זה לא שהוא לא ניחש את זה. הוא רק לא ידע שזה נמשך זמן כה רב. ואז חזר למסיבה "כדי להחזיר את זוג היונים הבייתה". את שארית הלילה העברתי כשאני מלטפת את ראשה של יערונת ותוהה איך יראה הבוקר שאליו היא תקום. לא ממש ידעתי כמה חמור האנגאובר יכול להיות, אבל לא מוגזם היה מצדי להניח שהצירוף של האנגאובר ושברון לב הוא מהדברים הפחות סימפאטיים שאדם יכול לעבור. צדקתי, כמובן, אבל יערה הפתיעה אותי. כמה שעות לאחר שהתעוררה ובכינו שתינו, אמרה בשקט מעל קערית הקורנפלקס שלה: "אני חושבת שידעתי שלא היה סיכוי שהוא אוהב אותי... אם היה אוהב, היה אומר מזמן..." "ואיך את מרגישה עם כל זה עכשיו?" שאלתי. "כמו אבן כבדה שירדה לי מהלב" צחקה "זה לא כ"כ פשוט להיות אובססיבית לגבי מישהו בכזאת דבקות כל כך הרבה זמן!" "לא, ממש לא פשוט" חייכתי "את בהחלט ראויה להערצה". "כשאני חושבת על זה, ליאתי" הרהרה בקול "הייתי מאוהבת באהבה הזאת. במשחק המעניין הזה... בלחשוב על מישהו כל הזמן ולהגות בו. אין מה לומר... רומנטיקה מהסרטים" חייכה ולגמה מהתה שהכנתי לה. שתי נקישות בדלת. " רון, יקירי, יש אנשים שנקישות בדלת נשמעות להם כמטח פגזים. קצת התחשבות..." אמרתי לנכנס. "מצחיק מאוד!... באתי לקחת את המעיל שלי..." אמר וכשראה את יערה קרא "הופההה... הפיה הטובה קמה לבוקר חדש! סצינה נחמדה ערכת לנו אתמול. שקלת הסבה מקצועית למשחק?" "כן, אה?" ענתה ובעיניה ראיתי את הזיק הממזרי שאני כל כך אוהבת בה "אני מניחה שהקטע של ההקאה על המעיל שלך שווה אוסקר". רון צחק וכשפנה להכין לו קערית דגנים הלכתי להביא את מעילו, שבמשך הלילה נטול השינה שלי הספקתי לנקות ולייבש עד כמה שניתן. כשחזרתי הספקתי לשמוע את שניהם צוחקים מאיזו בדיחה. "אני חושבת שעוד אפשר להריח את הפונץ' אבל המעיל נקי" אמרתי והושטתי לו את המעיל. "הו, זה בסדר. לאור העתיד שיש ליערה בהוליווד- המעיל הזה יכול עוד להיות פריט לאספנים". באותו הערב מצאתי את יערה מתארגנת ליציאה. "לאן?" שאלתי. "רון אמר שבתחפושת אתמול הזכרתי לו את מאוד את "הארדי" מ"לורל והארדי"...- יש הערב בסינמטק מרתון סרטים שלהם" "ו...?" הרמתי גבה. "והוא אמר שהוא רוצה להראות לי מה יצא מאוליבר הארדי, למרות שהוא שמן ומכוער. שאני אדע שאחרי ככלות הכל- עוד יש לי סיכוי..." __________ לא"ב, ש"היייייייא לא תדעעע" שהוא אוהב אותה. אבל היא גם לא תדע מה היא מפסידה...