למחרת היום, קמה אודליה מתוך זריזות מרובה. מרוב כמיהתה להיפגש שוב עם אביאל, עבר עליה במהירות היום ודמה בעיניה לדקות מועטות. כמחצית השעה לפני הפגישה, החליפה אודליה מלבושיה, ובבחירת כל פריט לבוש, עלתה בלבה המחשבה, האם אביאל יהיה מרוצה מבחירתה.

במוחה היא דמיינה כיצד אביאל מגיע אל פתח דירתה, ובהגיעו לשם היא ניצבת לפניו בכל מלוא הדרה. אביאל יהרהר בלבו, כי מעודו לא ראה פנים מאירות כפניה של אודליה. ואם אמנם בעבר לא שת לבו אל מלבושה של אודליה, אולם מתוך יופייה הניצב כעת אל מול עיניו, יראה את שמלתה הכחולה, את החולצה ללא שרוולים אשר הושמה עליה, ואת עגילי הזהב אשר ענדה על אוזניה, כמקשה אחת, המרוממת את יופייה. מתוך מחשבות אלה יצאה אודליה מדירתה, ובהגיע השעה היעודה, ראתה את אביאל בא לכניסה לדירה, והיא קדמה אותו בחיוך רחב, כאשר הוא פנה אליה ואמר: "את ממש מאושרת."

-         אודליה כהרגלה אמרה את אשר על לבה, והגיבה: "מותר לי להיות מאושרת מזה שאני רואה אותך?"

-         "מותר."

-         "ומותר לך להחמיא לי על מה שאני לובשת?" – שאלה אודליה בתקווה להשיג תגובה אוהדת לאחר השקעתה המרובה בבחירת הבגדים עבור הפגישה.

-         "ודאי שמותר... ואת בהחלט נראית מקסים כהרגלך."

-         "הופה! הבחור ´תמיד´ אוהב איך שאני נראית... נציק לו עוד קצת בנושא" חשבה אודליה, ואמרה: "אז המראה שלי תמיד מוצא חן בעיניך?"

-         "בואי נקבע לאן הולכים, ואז נדון בזה..."

-         "וואי, איך הוא מסמיק..." חשבה אודליה לעצמה, למרות שאביאל כלל לא הסמיק, ומתוך מחשבתה אמרה: "מתחמק כהרגלך... תקבע לאן נלך, ונלך."

-         "גן הוורדים?"

-         "יאללה, הלכנו."

השניים החלו לצעוד יחד לכיוון גן הוורדים, ואודליה המשיכה בשיחה:

-         "עכשיו אתה אמור לדבר על זה שאני תמיד מתלבשת יפה."

-         "אני אומר לך את האמת." אמר אביאל, והמשיך בתיאור ארוך שאודליה לא הקשיבה למילה ממנו. "רציתי תשובה פשוטה, למה הוא צריך להיות כזה מרכזניק ולסבך כל דבר?" הרהרה בלבה.

-         בתום הסיפור אמרה אודליה: "אבי, התשובה הנכונה היתה: אודליה, את תמיד נראית יפהפה." ומייד לאחר אומרה דברים אלו חשבה: "אם הייתי אומרת ´התשובה הנכונה היתה: אודוש יקירתי...´ זה היה עוד יותר מצחיק. חבל שלא אמרתי את זה ככה."  

-         למרות מחשבתה של אודליה כי יכלה לנסח את דבריה בצורה יותר משעשעת, היא שמחה מאוד כאשר אביאל צחק בקול רם, ואמר: "אודליה, את מצחיקה, ואת חמודה, ואת תמיד נראית מקסים. זה מספיק טוב לך?"

-         "ואני גם יקירתך..." אמרה אודליה, בעודה מהרהרת: "החלפנו תפקידים הפעם, אני הליצנית והוא הקהל..."

-         "לא, נפלט מפי פעם לגבייך המינוח ´יקירתי´, זה לא אומר דבר."

-         "טעות פרוידיאנית." – אמרה אודליה מתוך שעשוע.

-         "את זה אני לא אכחיש." – השיב אביאל.

-         "האחרון שקרא לי ´יקירתי´ היה בנצי..."

-         "אם זה מעציב אותך, זה עוד סיבה למה לא לקרוא לך כך..."

-         "מצחיק´ול... זה לא מעציב, זה משמח שלמרות הטראומה אני מצליחה להתגבר על זה..." אודליה רצתה לומר: "ולפתח רגשות", אבל היא התחרטה מתוך מחשבה שאביאל ייבהל, ותחת זה אמרה: "ולהתחבר עם בחור אחר. אני זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי... יותר נכון חשבתי שאני מבינה... בעצם – טעיתי לחשוב, שבנצי האחד. ישבנו בלובי של בית-מלון, וראינו בחור ישיבה חרדי ממתין איזה חצי שעה ליד שולחן. אחרי חצי שעה באה בחורה לשולחן, והערתי שטוב שהיא סוף סוף באה. רק אז בנצי שם לב שבכלל ישב שם בחור והמתין למשודכת. הם שוחחו איזה שתי דקות. מייד אחר כך הבחור קם בעצבנות, עזב את השולחן והלך. הבחורה היתה המומה – היא עמדה במשך כמה דקות וראו שהיא לא מבינה מה קרה. בנצי ראה את מה שקרה, ובגלל שהוא כזה תמים, הוא חשב שהבחור הלך שהם החליטו לטייל בחוץ, והבחורה פשוט ממתינה לו. אז בנצי אומר לי, שאולי כמו שהם הולכים לטייל בחוץ, ככה גם אנחנו נעשה, ואני משתדלת לא להתפקע מצחוק, כי ברור שהוא לא קולט את הסיטואציה. כמה דקות אחר כך, הבחורה התיישבה, וראו שהיא בוכה. רק אז נפל לבנצי האסימון, והוא אמר לי, שבטח הבחור חתך מייד בהתחלה, ואיך אפשר לעשות כזה דבר, וזה לא הדרך של התורה, ושישקיע כמה שעות מהחיים שלו בבחורה, למרות שהיא לא תהיה אשתו, מה כבר יקרה? ומגוון דברים כאלה, ואני חשבתי לי: איזה תמים הבחור, ממש רחפן-על. באותו רגע הגעתי למסקנה שהוא יהיה בעלי. מתי אתה הגעת למסקנה שהדס היא האחת?"

-         אביאל שתק שתיקה ארוכה, שהתפרשה אצל אודליה כמבוכה, ואחר אמר: "אני אגיד לך את האמת, אני לא זוכר רגע כזה. אבל אני יודע שהיה כזה דבר, כי אני זוכר את הלחץ שהרגשתי בעקבותיו."

-         "איזה לחץ היה לך?" – שאלה אודליה, וקיוותה שהמענה לא יגרור תשובה ארוכה.

-         "היה יום אחד, שבו היינו אמורים להיפגש בערב בירושלים. הדס לקחה את המכונית ונסעה לכיוון ירושלים, בעודה מסיעה כמה מחברותיה לירושלים. כשהתכוננתי לפגישה חשבתי עליה, והבנתי שיכול להיות שהיא האחת. נלחצתי לגמרי, התקשרתי לחבר הכי טוב שלי – אבל הוא לא ענה, ניסיתי עם השני בטיבו – אבל הוא היה עמוס ולא יכל לדבר. אז הבנתי שאולי כדי שהיא לא תטרח כדאי להיפגש במקום במקום שנקבע מראש, במקום אחר שיהיה לה יותר נוח להגיע אליו. התקשרתי אליה, והיא אמרה לי מייד שהיא מדברת איתי בדיבורית. דיברתי איתה במשך דקה, והיא אמרה שמוטב לא לשנות את מקום המפגש. המשכתי להיות בלחץ, עד שאמרתי לעצמי: ´אביאל, ואם הדס היא האחת, זה כל כך רע?!´ ואז קלטתי שאני אשמח אם היא תהיה האחת, ונרגעתי. בערב, כשנפגשנו, הדס דברה על כך שנשמעתי מאוד לחוץ כשדברתי איתה, והוא מותיב לה והוא מפרק לה, והיא אמרה שהיא מניחה שזה בגלל שדיברתי בדיבורית והחברות שלה שמעו אותי. אני שתקתי ולא תיקנתי אותה, כי התביישתי לספר על מה שעבר עלי..."

-         "יופי, הוא סיים את הסיפור, עכשיו אני יכול לדבר" – חשבה אודליה לעצמה, ואמרה: "איזה קטע. קרה לי משהו ממש דומה, בלילה לפני שנפגשתי עם ההורים של בנצי. דנתי עם חנה איזה מתנה כדאי שאני אביא למפגש, ותוך כדי שדיברתי הרגשתי לחץ מאוד כבד בחזה, ולא הצלחתי להשתחרר מזה. רק אחרי כמה שעות הלחץ עבר. למחרת סיפרתי לבנצי על הלחץ, והוא בכלל לא הבין מה אני רוצה..."

-         "אז עשיתי טוב בזה שלא ספרתי להדס, היא בטח לא היתה מבינה על מה אני מדבר." – הגיב אביאל.

-         אודליה חייכה חיוך רחב ואמרה: "לא... אני בטוחה שהדס היא בחורה נורמאלית, והיא היתה אומרת לך: אבי יקירי, אין לך ממה להילחץ..."

-         "והיתה מקנחת את זה באמירה שבעוד שבוע היא חותכת..."

-         "די להיות מלנכולי!" – אמרה אודליה, בעודה כעוסה קמעה על כך שגם תוך כדי הפגישה איתה אביאל חושב מחשבות עצובות.

-         "כן אמא... עוד משהו?"

-         "כן... לעולם אל תקרא לי אמא..." – אמרה אודליה, בעודה מהרהרת על הפרש הגילאים ביניהם.

השניים המשיכו בשיחתם דקות ספורות, עד שהגיעו לכניסה לגן הוורדים. בהגיעם לשם פנה אביאל אל אודליה ואמר: "לאן את רוצה ללכת בגן?"

-         "לאן שבא לך..." – השיבה אודליה.

-         "את רוצה להלך מסביב לגן או שאת מעדיפה לשבת באיזה ספסל?"

-         אודליה תלתה באביאל מבט מתמיהה, ואמרה: "אבי, מה נסגר איתך? זו הפגישה הראשונה שלנו?! היתה איזו פגישה שהלכנו בה כל הזמן?! אתה עוד לא קלטת שאני מעדיפה לשבת?!"

-         "חשבתי שכך האמת, אבל רציתי להיות בטוח. אז לאן נלך לשבת?"

-         "מה נסגר איתו? שיפסיק להיות חוסר-החלטי, זה ממש לא מושך!" חשבה אודליה לעצמה, ומתוך עצבנותה הגוברת אמרה: " יש לי רעיון. תקיים דיון עם עצמך, בנוגע לשאלה המאוד מאוד קריטית וחשובה באיזה ספסל נשב, וכשתסיק מסקנה – תודיע לי מה החלטת..."

-         "אם הבחירה בידי, אז נלך לספסל שוויץ." – ענה אביאל, וחיוך על פניו.

השניים החלו להתקדם במעלה השביל, ואודליה – מתוך רצון לחדש את הדיון בצורה שמחה – אמרה: "אני יכולה לשאול מה זה בדיוק ספסל שוויץ?"

-         "וואס דער פשט ´ספסל שוויץ´... זה פשוט. יש הרבה עמודי תאורה בגן, ויש הרבה ספסלים בגן, אבל מקום שבו מתחברים יחד השניים ואפשר לשבת בו בניחותא בלילה, ולראות פני המשודכת – יש רק בספסל שוויץ."

-         "כאילו שחשוב לך לראות את הפנים של המשודכות..." – אמרה אודליה וצחקה.

-         "את הפנים שלך חשוב לי לראות."

-         אודליה לא הבינה אם דבריו של אביאל נאמרו ברצינות, או שמא הוא ניסה להצחיק אותה, ומכיוון שכך הסבה את השיחה לנושא אחר: "חנפן קטן... אבל רגע! יש עדיין אור בחוץ, אז למה אנחנו צריכים להתיישב דוקא שם?"

-         "אודליה... למה את מקשה קושיות? זה מה שעלה במוחי." – אמר אביאל בנימה בדוחה.

-         "אתה מתיישב לעיתים קרובות בספסל?" – שאלה אודליה.

-         "האמת שלא כל כך יוצא לי, אבל שמעתי עליו הרבה."

-         "בלבלת אותי. זו איזו מין מסורת אצלכם במרכז?" – שאלה אודליה, והסיקה מיידית שדור לדור בישיבה יעבירו הלאה את זכר הספסל. 

-         "לא הייתי אומר מסורת... אבל זה בהחלט ספסל ידוע."

-         "כמו שחשבתי, הם מקבלים תיק שידוכים עם הוראות ברורות לגבי מקומות מפגש, אורך השיחות, ומתי מותר לומר למשודכת שהיא חמודה..." חשבה אודליה, ואמרה בקול רם: "הספסל סלבריטי! איזה כיף לו! יש טובות הנאה?"

-         "הוא זוכה לשמש מושב לפגישות מרובות – זו טובת הנאה מספקת!"

השניים הגיעו לספסל, אשר כהבטחת אביאל, היה ליד שביל שבצידו השני מופיע שלט, שעליו רשום: שוויץ. 

-         "הרי לך הספסל, והרי לך הפנס. את רואה שצדקתי?" – אמר אביאל.

-         אודליה הביטה בספסל, וחייכה חיוך רחב. "צדקת בהכל, חוץ מדבר אחד... זה לא ספסל שוויץ!"

-         "מה זאת אומרת?" – אמר אביאל, ואודליה ראתה מזיו פניו שהוא אכן איננו מבין.

-         "שמע, זאת לא הפעם הראשונה שאני נמצאת בגן הוורדים... מהצד האחד של השביל זה החלקה של אוסטריה, והכל שם צבוע בכחול, ושם נמצא הספסל שהברזלים שלו גם כן צבועים בכחול, ומהצד השני של השביל זה החלקה של שוויץ, שצבועה בלבן. אז זה הספסל של אוסטריה, לא של שוויץ."

-         "את רוצה שיקראו לזה על שם הנאצים?!" – תמה אביאל.

-         "אבל זו האמת!" – השיבה אודליה וצחקה.

-         "אבל לא שייך לקרוא לזה הספסל של אוסטריה. זה נמצא ליד השלט של שוויץ, וממילא זה הספסל של שוויץ."

-         "בטח אף מרכזניק לא שם לב לזה שזה בכלל נמצא בחלקה של אוסטריה, כי כולם רק רואים את השלט... ולכן אתם חושבים שזה הספסל של שוויץ..." – אמרה אודליה באירוניה.

-         "את יודעת מה... יכול להיות. אז מה? זה בכל זאת הספסל הנורמאלי היחיד בלילה." – השיב לה אביאל ברצינות.

-         "אז אולי נתיישב בו במקום לדבר?"

-         "הבה ונשב..."

השניים התיישבו על הספסל במרחק זעום אחד מהשני.

-         אודליה שמה לב לקרבה הפיזית ביניהם, נזכרה בפגישתם הראשונה ובמרחק הרב שהיה ביניהם עת התיישבו על הספסל, וממילא אמרה: "פששש... שים לב איך אנחנו יושבים קרובים זה לזה. בפגישה הראשונה ישבנו בקצוות מנוגדים של הספסל."

-         "נראה לי שתמיד ישבנו קרוב אחד לשני." – השיב אביאל.

-         "נראה לי שאתה הוזה... אבל רגע, למה הספסל זז?" – אמרה אודליה, בעודה מניעה את עצמה ימינה ושמאלה, על מנת להדגים את התנודתיות של הספסל. "זה בטח יצחיק אותו" – חשבה לעצמה.

-         "הוא ספסל מרכזניקי, הוא לא בדיוק מיושב..."

-         בהקשר אסוציאטיבי עלתה בלבה של אודליה שנית, שאלה שהיא הרהרה בה במהלך היום, אך הסיחה את דעתה ממנה: "ומה איתך? אתה מיושב?"

-         "למה הכוונה?"

-         "הכוונה..." – "איך אני אסביר למרכזניק הרחפן?" שאלה את עצמה אודליה, ואמרה בקול – "תשמע, אני חשבתי על זה היום, ויש לי שאלה חשובה שאני צריכה לשאול אותך. אני בחורה מיושבת, מתוקתקת, יש לי משרה, דירה, חיים. אבל אתה – מה יש לך? אתה יושב כל היום ולומד, אבל יש לך תכנונים לעתיד? אתה יודע ממה תתפרנס? איך תתפרנס? איך ייראו החיים שלך בעוד עשרים שנה?"

בתגובה לשאלה, נרשמה מצידו של אביאל שתיקה ארוכה.