הלשונות הרעות לא פסחו על סף דירתי הנידחת וכבר שבוע לפני שאוהד לוי עבר לדור אחר כבוד בדירת הקרקע בבנייננו העתיק, ידעתי שמדובר בבחור הולל ושחצן. כלומר, הלשונות הרעות רק אמרו שהוא עשיר ויפה אבל תמיד העשירים והיפים האלה הם הוללים ושחצנים. ברם, העובדה שהוא בנו של אחד השותפים הבכירים במשרד עו"ד "כץ -קלמנזון- לוי" הייתה האינפורמציה הכי חשובה אודותיו מבחינתי. כמובן שבכל גיחה שלו לדירתנו הקטנה בשביל מלח-פלפל-כפית סוכר וכדו' הייתי כל כולי נופת צופים. הוא מצדו היה עסוק בלבחון כל פעם מחדש את מידת סיכוייו בקרב בת המין היפה תכולת העין שאיכלסה את הדירה. כלומר, השותפה שלי ורד. ככה זה היה עם כל רווקי בניין עלי הכהן 8. האטרקציה הייתה ורד. אני הייתי כלי עזר להגיע אליה. לא שהרגשתי רע עם זה. להיפך, הרגשתי מ א ו ד רע עם זה. אבל אני בחורה חכמה שיודעת לנתב את חינחוני שותפתי בצורה הטובה ביותר. תשאלו את בעל הבית, שבמשך שלושת חודשי העיכוב בשכר הדירה הצלחתי לגרום לו לחוש לא נעים ולהמנע מללחוץ אותנו נוכח מצבה הכלכלי הדחוק של ורד (במפגשים עם מר כרמי אני זו שדברתי בעוד ורד רק תלתה בו עיניים מתחננות...) מיותר לציין שעצם היותי על סף חרפת רעב- עניין אותו בערך כמו הנזילה שהוא לא טרח לתקן עד היום. כך שלא היו לי נקיפות מצפון עם עובדת היות פי ולבי לא שווים. תגידו מה שתגידו, ניגוד אינטרסים לא היה פה. אוהד- בא בשבילה ואני- רציתי שיבוא בשביל לדעת קצת יותר על המשרד המפורסם של אבא שלו. הזמנים היו קשים, ביחוד לעורכי דין בהתהוות, ששוועו למצוא משרד ראוי להעביר בו את התמחותם, אולם האינפלציה בקרב בוגרי הפקולטות למשפטים ברחבי הארץ עשתה את שלה, עד שהגעתי למסקנה שהאלטרנטיבה היחידה שיש לי היא לבצע מעשה קרימינלי כלשהו ולמצוא את עצמי מאחורי סורג ובריח. שם לפחות יהיה לי מה לאכול. כבר לאחר השיחה האקראית (נראה לכם?) הראשונה שלנו, הסתבר לי שלאוהד ואביו, מר ישראל לוי, יש עיתות איכות משותפות הכוללות יציאה לדיג ומשחקים של "מכבי" בגביע אירופה, במושבים הכי טובים. אז מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה מידי חמישי בערב בשביל לרכוש איזשהו מושג בהגנות איזוריות ואישיות ולהבין שריבאונד זה לא מישהו שנזרק לאחר קשר רומנטי... וכנראה שעשיתי להם מזל רע, כי לפי מה שסיפרו הפרשנים - זו הייתה אחת העונות הכי גרועות של הקבוצה. לא שזה שינה לי. לי הייתה מטרה ברורה אחת - לנצל את קשרי הקרובים עם בנו של אחד מקודקודי משרד עורכי הדין המפורסם ואיכשהו, הודות לאינסטינקטים מצויינים, לפלס לי דרך פנימה כסטאז'רית מן המניין. דא עקא- הייתה בעיה קלה... אובייקטיבית לא היו לי ממש קשרים קרובים איתו. אמנם מצאתי עצמי משוחחת איתו שעות וכל ביקור סתמי שלו ארך זמן רב מעבר למצופה, אולם גם כשדיבר איתי הוא בהה בכל מה שלא קשור אלי, קרי, קשור בורד. אבל לא היה לי מה להפסיד אז שלחתי קורות חיים. ציוני המרשימים לא הכזיבו גם הפעם ובאופן לא מפתיע, הוזמנתי לראיון. רגע רגע רגע... אני יודעת שאתם מרימים גבה למקרא השורה האחרונה. השאלה המתבקשת היא אם אני כזאת מצויינת - למה לי לדאוג? ובכן, ידועה העובדה שיש חשיבות לצד היצוגי, בתפקיד רם מעלה זה. אם הייתי יכולה להתקבל לרפואה הייתי נעשית רופאה כי אלה, ככל שהם נראים יותר גרוע, הם עושים רושם של בקיאים במלאכתם. אבל אף שופט לא יתרשם מאפרוחית חומה בעלת קול צייצני ועיני ילדה שואלות. גם אף מרשה לא ירשה שאני אייצג אותו. אני בעצמי לא הייתי מרשה להרשות שאייצג מישהו, מתוך מודעות לחשיבות שיש למראה בעניינים הנ"ל ובכלל. את האקסיומה הזאת למדתי כבר מגיל ארבע, בדרך קשה וכואבת עת דניאל, הבן של השכנים, ביכר את דפי, כבת זוגו ל"אני רוקדת במעגל", ולא אותי. אבל, כאמור, מעבר לאיי קיו מרשים, הייתה בי יכולת טובה לזהות עם מי יש לי עסק מה שאיפשר לי לדעת איך לפעול ולהתקדם בחיים. ועם המטען הזה פלוס תסרוקת מגביהה, שמתי פעמי למשרד עורכי הדין "כץ קלמנזון לוי", תוך שינון מילות תפילה לאל הטוב שיכוון אותי לעמית הנכון. והוא אכן היה טוב. השלט המוזהב בדלת אליה כוונתי נשא את המילים "ישראל לוי". לתוך הראיון שירבבתי בערמומיות כמה מילות מפתח מעולם הכדורסל הישראלי ובכלל, פה ושם זרעתי שנינויות ומשפטים מלאי תובנות עמוקות בלי לפסוח כמובן על האקווריום ודגי הפיג'מה שכמובן אין לי ומבטו המרוצה של עו"ד ישראל לוי לא הותיר מקום לספיקות. דקות מעטות לאחר שאמר לי בעיניים בורקות שהתקבלתי, הוסיף עורך הדין המכובד ואמר: "אני מבין שאת גרה בבנין המגורים שבו הבן שלי שכר בית... ובכן, הוא כמובן ידע על כוונתך להגיע לכאן ולא הפסיק לתאר אותך כבחורה מושלמת וחכמה." yeah right... ורד חכמה. לכו תבינו בחורים מאוהבים... "אמממ... סליחה מר לוי, נראה לי שאתה טועה. כלומר, אוהד בטח התכוון לורד ואני, ובכן, הייתי רוצה, אבל אני לא היא" "את נעה דביר, לא כן?" הנהנתי בשקט כשאני מנסה להבין מה הולך פה. "ובכן, תראי, נעה, יש לי הרושם שהבן שלי התרשם ממך מאוד. למעשה - הוא לא מפסיק לספר כמה את כישרונית. והוא... ובכן צריך קצת עידוד בעניין יצירת קשרים עם בחורות." כן, אנשים, פערתי עיניים בדיוק כמוכם. "סליחה?! הוא צריך עידוד בעניין ה...זה?" "אני מבקש להדגיש, שאת התקבלת לכאן בזכות ולא בחסד, אבל הוא מעט ביישן ומכיוון הבנתי שאת מתעניינת בכדורסל כמונו, הייתי רוצה להזמין אותך למשחק שיערך בעוד יומיים. הוא ישמח לאסוף אותך..." עם תום הראיון הכי מפתיע בעולם, קמתי הלומת הלם וצעדתי לעבר היציאה כשעוד שמעתי אותו אומר לי בקריצה: "אה... ועוד משהו: לדגים המפוספסים שציינת קוראים "דגי זברה" ולא דגי פיג'מה..." כמובן שמכבי הפסידו בסוף. הייתי שם, לא?