כשתתקשרי,
האגלה לך את הסוד?
האתוודה בפנייך,
על רגשותי כלפייך?
אין העת מוכשרת,
אגלה טפח ואכסה טפחיים.
מידת הצניעות,
אל לה להפרץ.
אך אם לא אומר,
האם המציאות תשתנה?
האם הרגש יחלוף,
אם אתעלם ממנו?
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מענה לתגובות ב"ה כמענה לתגובות הנלבבות: מיכל - מנהג אשכנז הקדום היה שמסדר הקידושין מקריא לפני החתן את מילות "הרי את" וכו' (שלא לבייש מי שאינו יודע לקרוא), במילה "לי" חששו שמסדר הקידושין יקריא אותה כמות שהיא ומישהו עלול לחשוב שהוא זה שמקדש את הכלה, ולכן תיקנו שבמקום לומר "לי", ושהחתן יחזור אחריו, הוא אומר לחתן "זאגט 'לי' " - כלומר "אמור את המילה 'לי' ", והחתן כמענה אומר: "לי". לוגן - כדרכו של סיפור, הוא מתגולל הלאה. כך זה בחיים האמיתיים, השיחות היום יומיות לגבי הצעות שידוכים וכדומה, לא אורכות יותר מדקות ספורות, וכך השתדלתי לעשות בסיפור. אם תקרא סיפורים נוספים בסדרה - תראה שבכל אחד אנ משתדל להתאים את העלילה למציאות. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, ודאי שהיו. לדוגמא: המנהג המקורי היה שאמרו קדיש תתקבל לאחר כל מערכת תפילה שניתנת להיעשות בצורה נפרדת מחברתה - ללא קשר אם תפילת שמו"ע נאמרת בה, וממילא אמרו קדיש תתקבל לאחר הסליחות, וגם לאחר קריאת מגילה בליל פורים, כאשר בת"ב היה מנהג מיוחד שבשל העובדה שקוראים את מגילת איכה שבה נאמר "שתם תפילתי", לכן לאחר מגילת איכה לא אומרים קדיש תתקבל וכן בבוקר לאחר תפילת שחרית הקדיש אינו נאמר. בעל הלבוש, סבר שקדיש תתקבל קשור אך ורק לתפילת שמו"ע, בביאור המנהג שאומרים אותו לאחר הסליחות הוא נדחק, ובענין המנהג בליל פורים, הוא אמר שהמנהג הוא מנהג טעות והוא ביטל אותו, ועל פיו נוהגים רוב האשכנזים בימינו. דבר משעשע הוא, שהרבה מהאחרונים, שלא ידעו שמקור ביטול המנהג הוא בלבוש, תמהו על מה שנזכר בראשונים שלא אמרו קדיש תתקבל בליל ת"ב, לאחר קריאת מגילת איכה; שהרי אם הדבר קשור לשמו"ע למה אמורים לומר אותה? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" וגו' - פרעה חולם - וגם המציאות שלנו נדמית כחלום, כי היא בלתי נתפסת. (וע' בירושלמי תענית פ"ג ה"ט במעשה דחוני המעגל - סבו של חוני המעגל הידוע) ורובד נוסף - שר המשקים שוכח את יוסף, ויש כביכול ייאוש, אבל באמת ד' מסובב את הכל לטובה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קוראים יקרים: במלאות שנה לסדרה (הפרק הראשון פורסם בחנוכה אשתקד), רציתי להודות מקרב לב לכל אחד ואחד מכם. התגובות שלכם, המעורבות שלכם, וכן, לפעמים גם ההצקות שלכם, מחממות את הלב. מראש תכננתי לכתוב סדרה קצרה בת 10 פרקים, שתתאר שבוע בחיי מרכזניק ומרכזניקית, אבל בשל הדחיפה והעידוד (גם האיומים ברצח...) המשכתי עוד ועוד. וגם על זה אני מודה לכם. הסדרה העניקה לי הרבה, ואני מקווה שגם העלתה חיוך דל על פניכם. ברצות ד', לקראת שבת הבאה, אפרסם עוד שתי יצירות הממשיכות את סדרת השיחות עם קונה הכל; ולקראת שבת חנוכה, תפורסם יצירה ייחודית, עם הפתעה עבור הקוראים של הסדרה, על מנת להודות לכם על כל מה שעשיתם עבורי. שוב אומר תודה. בברכת שבוע טוב ומבורך, חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה זה עתה שוחחתי עם מישהו בטל' על הנושא של הסילוקים, והוא הזכיר לי שיש גם את "הסילוק דזולת" שחיבר רבי שלמה הבבלי "על הרי בשמים סוב ודמה לך דודי", שבכתבי יד איננו מוגדר כ"סילוק", אולם פליישר בספרו על היוצרות מגדיר אותו כך, בגלל שהוא מסמן סוף הרחבה פיוטית. (הערה חשובה - לא עיינתי בגוף הספר, אלא אני מסתמך על דברי הידיד.) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ים היקרה, א. לא טענתי שאודליה לובשת את העגילים עבור אביאל, אלא שאביאל חושב שכך אודליה עושה. ב. אני נוהג לשבור את הספגטי. ג. אם את מצפה לסוף טוב של הסדרה... צר לי לאכזב אותך. חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל היקרה, א. "ומלאכיו נטהרים מקרבת לאומים"; בקדושת יוצר: "וכולם פותחים את פיהם בקודשה ובטהרה" - ונשאלת השאלה ממה המלאכים צריכים להטהר? ובפרקי היכלות מופיעה בתשובה שמדובר במלאכים שיורדים לעולם השפל שלנו, והם צריכים להטהר מהלכלוך שנדבק בהם בעקבות הקרבה לגויים. ב. "ישעה תפילת פרה גועה"; כשכתבתי את היצירה ההיה לי משום מה במוח שהפרות שהביאו את הארון מפלישתים וכו' התפללו, לאחר-מכן נזכרתי שהם רק שוררו שירה לקב"ה, ואכן גם את הבית הזה אני צריך לכתוב מחדש. [ליצירה]
- [ליצירה] חברים יקרים ב"ה א. תודה רבה על התגובות האמוציונאליות לשיר. ב. השיר לא נכתב עלי, אלא על ידיד שסבל מאוד בזמן כתיבת השיר (ולצערי הרב גם סובל בימים אלה...) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אילנית היקרה, הסיפור על האח של יוסף הוא סיפור אמיתי שקרה לאדם מאוד קרוב אלי, בימים שלפני כתיבת הפרק, ומרוב זעזוע הכנסתי אותו - על כל פרטיו - לפרק. האמת היא שהסיפור לא היה מתוכנן מלכתחילה להכתב בפרק, ורק בטיוטה הסופית של הפרק החלטתי להוסיף אותו. חזקי. [ליצירה]
תגובות