בעזרת השם יתברך

שמחה שמי.

שמי נאה לי, ואני נאה לשמי. ומתוך שאני שמח, מעולל אני תעלולים, לשמח בהם בני אדם. וכבר רבות העיר לי על כך מורי, ר' אליהו.  "שמחה, שמחה", אמר לי בשעה שבאה אמי לבקש עלי רחמים, "והלא כתיב 'אסור לו לאדם, שימלא פיו שחוק בעולם הזה'". נאנח ומולל את זקנו. אף אני נאנחתי. ומכיון שזקן אין לי, מוללתי את קווצת שערי. וכי מה אענה לו? והרי מעיד אני על עצמי שמים וארץ, שאין אני ממלא אפילו חצי פי שחוק. וכנגד מחשבות של מעשי קונדס, השוצפות בראשי- עומד אני כגבור מלחמה ממש! אולם מה אעשה, ולעיתים מוצאות מחשבות אלה פרצה, הקוראת לגנב, ונכנסות להן בלאט אל תוך עולם המעשה?

ואמי עומדת מול ר' אליהו, ומרוב בשתה מחככת ידיה בשולי שמלתה, ומעבירתן על מטפחתה, ומביטה בי במבט שחציו עצבות, וחציו תחנונים. אז נמלא לבי בושה, ואני משפיל מבטי, ושנינו עומדים נכלמים- ורק ר' אליהו עדין עומד, ומשלח בנו את עיני העגל שלו, אשר מבטן חתום וסתום ואטום, ומחריש אזנינו בשתיקתו.

ולמען לא תעמוד אמי בבשתה, אוחז אני בידיה, ואומר בקול, הדומה לקולו של אבי "מקבל אני על עצמי, רבי אליהו, שלא אשוב יותר לעשות מעשים מעין אלה. אין זאת כי אם רוח שטות נכנסה בי". ומיד אני מושך בידה של אמי, כאדם הממהר למלאכתו, "בואי אמא, הן ערב שבת היום".

                                             ***********************

ולמחרת, ביום השבת, משלח אבי אותי ואת ישי אחי, לביתו של שַלֵמֵה שכננו, מכניס האורחים.

מיוחד ביתו של שַלֵמֵה מכל הבתים, שלעולם אי אתה יודע מיהו בו בעל הבית, ומי הוא בו אורח הנוטה ללון, וכל העת נכנסים ויוצאים בו אנשים, כעושים בתוך שלהם. ושַלֵמֵה מיסב בראש השולחן, וממתין בסבלנות, עד כי יואילו אורחיו, להעביר אליו את קערת הדגים. ראה הקב"ה את מעשיו של שַלֵמֵה, ריחם עליו, וברא לו עינים היוצאות מחוריהן, גדולות ועגולות, ומבטן נדהם, וטוב, וזועם גם יחד. ואלמלא מוראן של עינים אלה שברא לו יוצרו, כבר היו משליכים אותו אורחיו מן הבית אחר כבוד.

ולאחר הסעודה, כאשר מסתלקים אורחיו של שלמה איש איש למקומו, נגש הוא אל ארון הספרים שלו, ומוציא בנחת ארבעה חומשים, חומש לילד. ולידו  מתישבים נח בנו, וישי אחי, ומנגנים את פסוקי הפרשה בקולם הצוחני . אף אני יושב שם, ועמי חלקיהו, בנו הצעיר. מה לנו בקריאת הפרשה? ממתינים אנו חרישית, בדריכות וברוב קשב, משל היינו גורי זאבים . ומשנסגרות שמורות עיניו של שלמה- קופצים אנו אל החצר, וזוקפים ראשינו אל השמש, כעגלי מרבק.

צא ובדוק בכל העולם כולו, ולא תמצא עוד חצר כחצרו של שלמה. מכל טוב הארץ זרוק שם על האדמה, כאבן שאין לה הופכין. ברזלים, וגלגלי שינים, שברי מכונות ישנות, וכלונסאות עצים, ועל כולם- התרנגולות. בריות פחדניות אלה, משרואות קצה חוטמו של חלקיהו, מיד משמיטות עצמן הנה והנה, ומקרקרות ומבקבקות בקולות מחרישי אזנים. אך חלקיהו ואני, בקיאים במלאכה הננו. רודף חלקיהו מצד אחד, ואני אורב מן הצד השני- וכבר תרנגולת בידינו. ומשנתפסה, הרי אנו חולקים לה מנה אחת אפים של דברי מוסר ותוכחה, בקולו ובמילותיו של רבינו  ר' אליהו: "אי לך! וכי אינך יודעת פסוק מפורש "ברב דברים לא יחדל פשע"? ומה על לשון הרע? הטובה טובה את ממרים הנביאה עליה השלום?! האם לא תשימי מחסום לפיך?" ומכיון שֶפְּתָיָה זו ממשיכה לבקבק בקולי קולות, אין בידינו אלא לזרקה לפח האשפה בתרועות גיל, ולהניח לשלמה לחפשה אחר השבת, בחורים ובסדקים.

ואוצר נוסף שמור לי בחצר זו  של שלמה. עומד לו אוצר זה במרפסת ביתו, ומשקיף על חלקיהו ועלי, בעינים שחורות כפחם ומשמביט אני בו, מיד מסיר את עיניו כמי  שלא הסתכל בי מעולם. רבקה שמה. כך שמעתי את אמה קוראת לה באחד הימים, או שמא קול מחשבותי היה זה, שבקע באזני כמגיע מביתה. אינני יודע. אולם עבורי רבקה היה שמה. וכל כך למה? מפני שכשספר ר' אליהו בשיעור חומש על רבקה אמנו, מיד עלתה דמות דיוקנה לפני. הנה היא מערה את המים אל הכד, ורצה, וחוזרת, ומערה, ופניה סמוקות, ואגלי זעה מתנוצצים בהם כטל. ומיד גער בי ר' אליהו "שמחה! באילו עולמות עליונים אתה משוטט היום?" ויותר משנעלבתי מגערתו, נתעצבתי על חלומי שנפסק. אליעזר הייתי בחלומי. ודברתי איתה ממש. ואנו, רבקה ואנכי אין אנו מדברים. רק במבטי עינינו, לרגע קט, וחסל. ומה בכך? חזרתי על כל המקרא, ולא מצאתי שיצחק ורבקה שוחחו, ולו שיחה אחת. וכשישי אחי, פתח לי את "קצתי בחיי מפני בנות חת", נחרתי לפניו בבוז. וכי שיחה היא זו?  התִדמה שיחה זו, לפגישת מבטי עינים, שעולם ומלואו מצוי בה ברגע?

ובאחת משיחותינו אלה, תפסני חלקיהו בקלקלתי. "מביט אתה בילדה ההיא הא?" קרא לעומתי בעליצות. שלחתי את ידי לתפסו אך הוא התחמק. "שמחה מסתכל בנשים!! שמחה מסתכל בנשים!!" צעקותיו וצחוקו הרעידו את לבי. והרי נשים מענינות אותי כקליפת השום.  אינני כישי אחי הגדול, אשר פעם שמרתי עקבותיו כשהלך לחנות הדגים, ושמעתיו מדבר אל הנערה בקול רך ועדין כתולעת.

גלגלי שינים, מוטות ברזל, ומעשי קונדס- מתענג אני עליהם תענוג גדול. אך נשים? מה לי ולהם? 

אינני יודע מפני מה המשיך חלקיהו בצווחותיו. האם מתוך שצחקן היה, או משום שגם הוא נתן עינו ברבקה שלי. אולם קולו התגלגל בכל בתי שכונתנו. התרוצץ הוא בכל החצר, כתרנגולותיו של אביו, וזעק את זעקותיו- עד ששמעו אחי ישי. יצא אחי הבכור אל החצר, תפס באזני וידו רעדה ברעד משונה, סובב אחי ישי את אזני  בכל כוחו, והביט בי במבט זועם "מסתכל בנשים אתה, אה?" צרח אל תוך אזני השניה. "לקריאת הפרשה", המשיך בניגון של גמרא, "אין לו כוח. אך ליצרא דעריות- יש לו ויש!!" לשמע זעקותיו, יצאו אמהות אל מרפסות ביתן. אבי התעורר משנתו, ומהר אף הוא אלי. שתי סטירות נתן לי, ולאחר מכן ירק. "ליצרא דעריות נתאוית?" שאלני ורעד עבר בפניו, "בגילך הצעיר?" ואני עמדתי מולו, אזני ולחיי אדומות ובוערות, ומבטי האמהות  משרטים בי שרטת. ושתקתי. ומה אענה? הלא  עם הארץ אני, ואיני יודע מהו "יצרא דעריות".

                                                *******************

ובאותו לילה חלמתי. והנה אני בחצרו של שלמה, והתרנגולות אורבות לי. ועיני אמהות השכונה להן, ואחת מהן,עיניה- עיני חלקיהו חברי. והן מבקבקות, ומקרקרות, מרדפות אחרי,  ותופסות בי ומשליכות אותי לפח האשפה. ובפח חורים וסדקים, ועיניהם מביטות בי דרכם, וזועקות: "יצרא דעריות, יצרא דעריות". ואני , אף אני צווח לעומתם : "עריות!! אריות!!!" ואיני יודע מה אני צווח.

שבוע חלף. לגוי דמיתי. מהלך הייתי ברחוב, ואמהות מושכות ילדותיהן מדרכי. רק שלמה עוד הביט בי בעיניו הגדולות הטובות, שבת צחוק נסוכה עליהן. לא נתאפקתי, ושחתי את המעשה, למורי ר' אליהו. לא על שיחת מבטי עינים שלי ושל רבקה דברתי, כי  על זעקותיו של חלקיהו שהלבינו את פני. ר' אליהו מולל את זקנו, והביט בי  במבט שזיק של רעד עבר בו. "אכן מעשה חמור עשית הפעם, שמחה." אמר לי, והחל חופר בזקנו תלמים תלמים. "דע לך, שקליפת טומאת יצרא דעריות, נדבקת בידים. ומן הידים מתפשטת היא לכל הגוף. עסקניות הן הידים, ויצרא דעריות נדבק בהן. המקפיד אתה על נטילת ידים כדבעי?"  שמחה נוראית פשטה בי. שמחת שר צבא, היוצא לגדוע ראש אויביו. הנה גיליתי את מקום משכנו של יצרא דעריות!! התרוממתי ממקום מושבי בכוח אדירים. "תודה לך ר' אליהו", אחזתיו בשתי זרועותיו, "אלך לנטול את ידי כדעבי!!" זעקתי, ורצתי משם כאַיָלה.  ור' אליהו, שחק שחוק שאינו ממלא את פיו, וקרא אחרי "כדבעי שמחה! אמור כדבעי, ולא כדעבי!"

משהגעתי לביתי, נטלתי ידי ג' פעמים לסירוגין. בכונה גדולה נטלתי. עצמתי את עיני, וראיתי את היצרא דעריות , שואג מכאב. כאריה נדמה לי. חזרתי ונטלתי, עוד פעם ועוד פעם. "ש"ה פעמים אטול", הרהרתי, "כמנין כפרה". ראתני אמי, והרימה קול זעקה. לא די לי שביַשְתיה  לעיני כל האמהות, כי עתה באתי לעשות מעשי קונדס שלי במטבחה? נמלטתי ממנה. כמנין כ"ח נטלתי עד עתה.

עוד אני מחשב כמה נטילות נותרו לי, ומבטי נפל על בקבוק "מי אש" שעמד במחסן ביתנו. אחזתיו כמטורף. ידי רעדו. פתחתי אותו כפותח אוצר זהב, ריחו החריף התפשט במחסן. כריח הבושם הטוב היה בעיני. נטלתי ממנו לידים, וכאב מזכך הזדחל בהם. כאב איום ונורא. דמעות עלו בעיני, אך אני צמצמתי עפעפי, כגבור מלחמה.  "הנה כבר נצחתיך, יצרא דעריות!!", קראתי בלבי, "עתה יאירו אלי עיני אבי ואחי, ולא עוד ידקרוני בחרב מבטם!!".    

                                    ***************************

 אכן צדק ר' אליהו. מאז שנטלתי את ידי, איני מסתכל עוד בנשים. יצרא דעריות עבר ממני.

 רק דבר מה התחדש לי עת חולף אני על פני אשה.   בזה אחר זה עולים בי זכר סיבוב האוזן של אחי ישי, זכר הסטירות של אבי, וזכר מבטו של ר' אליהו. חש אני רעד של נעימות בגופי, כמין הרעד שעבר בהם. ואיני יודע, מה שם יש לו לרעד זה?