איך דברים משתנים, איך דוהה הכאב,

מאבד את הכח.

לעצמו הוא אדיש, לא אכפת לו לדעוך,

כמבקש לו מנוח.

ואני נאחזת חזק, כמו נתלית

לא רוצה להניח

מפיחה בו חיים. כי כאב הוא ידיד,

שזוכר ומנציח.

ואתה לא יודע

ואינך משער.

לעולם לא תדע –

עד כמה בוער.

ואתה לא יודע –

איזה בור בתוכי הוא פוער.

וכמה עמוק הוא.

וריק. וסוער.