השמיים כהו פתאום, הגשם האחרון בחורף הזה, היא מביטה בו בגובה העיניים חמישים קומות מעל הקרקע. ואיך כל טיפה מזכירה משהו אחר.

פנסי האורות למטה, נמלים קטנות מתרוצצות בכבישים.

איך הוא היה , החורף הזה. טיפות של חורף מתגלגלות על העיניים, חמות כמו הקיץ שיבוא.

מתוך הבית מישהו משקיף , החלון מסנוור ממילא, היא יכולה לעמוד לבד. רק אור הסיגריה ניבט אליו.

קולות מכים על התריסים המוגפים בבתים השכנים. כולם ממהרים למצוא מחסה מפניו, מפני הגשם האחרון. והיא עומדת, לבדה. מתכסה בזיכרונות של החורף האחרון, על כל צבעיו ניבטים אליה עכשיו קורותיו. לא שומעת. זה טוב, זה טוב.

הפעם האחרונה בה רקדו במועדון הסגול, הבירה האחרונה עם החברה הטובה, הלילה האחרון , התה המהביל. כאב. זה כאב. כשהם ישבו על ברכיהם צובעים את החדר. וכשהיא סיפרה לו הוא צחק. הכל מתחלף לתמונה ההיא הדם הנוזל בין רגליה, צעקה חנוקה מתגלגלת בחדר המדרגות.

והדמעות הדמעות כשהיא לא יכלה לקום אור התחלף בשחור, עד שמישהו הגיע. חדר החולים המצהיב. וריח הריקנות שנדבק בה. בוהה בתמונה היחידה שנתלתה שם שנים קודם לכן.

אחר כך הזמן שנמשך. הפעם ההיא כשהוא הכריח אותה לעמוד על הרגליים לצאת למסעדה ההיא.

כמה הם צחקו בהצגה, המושבים האדומים, והמכונית המלוכלכת. חיוכים אחרונים.

הטיול עם הכלב. החתונה של החבר. איך שציפורים התעופפו. בשמלה הסגולה, מלכת העולם.

החורף האחרון.

עכשיו זה הגשם.

היא יושבת על ברכיה מול אי המים לפניה. בוכה. מישהו מאחור מכסה את כתפיה הרטובות בידיו.

שערה הלח נדבק לפניה. אין כבר אנשים בחוץ. מכוניות נלחמות על הנתיב הפנוי, מסרב להפסיק.

עקשנות. הקור העקשן ההוא של החורף. מחר הוא יתחלף לימים שטופים בשמש. רק היא יודעת להגיד, מתי הגשם האחרון. נגיעה קלה בידה שמעוררת אותה למציאות הכאובה פחות של המבט האוהב שמביט בה, שותק אליה. הוא יודע. הוא יודע, כמו החורף.

היום היא ארזה את הכל לתוך הקופסא בארון. אורזת את החורף. המעיל האדום ושפתיה האדומות כשהם התנשקו באמצע הרחוב. מרפרפת עליו את אצבעותיה. החורף האחרון על כל צבעיו ניבט אליה עכשיו בקשת הצבעים על לחייה.

להתראות היא קוראת אליו לזיכרונות של החורף,

אורזת,

החורף האחרון.

אורזת את החורף.

אורזת את החורף האחרון.

מביטה בו בגובה העיניים חמישים קומות מעל האנשים המתחבאים, והמבט האוהב שמביט בה. החורף, החורף האחרון.