לחני

זה יתחיל ברוח;  הסיפורים הכי טובים מתחילים ברוח. ובשמים מכוכבים, וחלון פתוח לרווחה שווילונותיו נעים חרש. בחדר תהיה מיטה - אותה אחת שעומדת שם עכשיו; הצללים יזחלו מהפינות, ושקט גדול ישב שם וימתין. איש לא יהיה לידך, בוודאי, בדיוק באותו רגע: אמא שלך תשתה קפה עם הדודה אלה, החברות המעטות שעוד באות, לפעמים, יחזרו מזמן הביתה; אבא שלך ישטוף את הכלים, ינגב בקפדנות ויסדר בארון. על השידה ליד המיטה שלך יהיו פרחים, כמובן - מהפעם האחרונה שחזרת מטיול, צוחקת, ואמרת שהאדמה זרקה עלייך כמה כדי שתקחי הביתה. לא תהיה מוזיקה ברקע - אף אחד מאתנו לא באמת מסוגל לשמוע קלאסיקה עכשיו, ואת הרדיו העכשווי תמיד שנאת.

הווילונות יחכו עד שהעין תקלוט את מלוא התמונה הזאת, ושוב יתחילו לנוע, בשקט בשקט. והרוח תתגבר מאד והירח יציץ בסקרנות פנימה, ולרגע אחד יעמוד באוויר צליל בודד, או קור גדול, או משהו מהדברים האלה שנועדו להעביר דרמה - -

ואז תתעוררי.

***

את המפוחית הראשונה שלי קבלתי בגיל שמונה - מצאתי אותה, יותר נכון, בתוך ביצת הפתעה. היא היתה עשויה מפלסטיק, אדומה ונוצצת, ואני צפצפתי בה באושר בכל הרחוב.

"זה מזייף," אמרה לי מירה, שהיתה חברה שלי בכתה ג´ ושפניה השתכחו ממני לפני זמן רב, כמו כל השאר. מירה ידעה לנגן בפסנתר.

"מה אכפת לי," אמרתי אפילו שכן היה אכפת, ושידעתי שהיא צודקת. כשחזרתי הביתה ונפלתי במדרגות, בכיתי על ברכי האישה שהיתה אמי כאילו שוב הייתי בת שנתיים, והיא לא הבינה למה.

ומאוחר יותר - שנים מאוחר יותר, בין האורנים הגבוהים של יערות ירושלים, כשעמדתי בטיפות הקרות, מחבקת את עצמי כדי לא להתפזר בבוץ או לרוץ אל הכבישים שתחתיי - -

כששמעתי את התנים זועקים בלילות, וכמהתי כל כך ולא ידעתי למה - - -

האמיני לי, מירה, ידעתי שזה מזייף.

***

היו אנשים סביבי - אנשים רגילים, נורמאלים; אני יודעת שכן. יש לילות שאני מתעוררת בהם שטופת זיעה קרה, ובירכתי חלומותיי צרובות דמויות בהירות, מטושטשות, שהיו חלק ממני לפני שנים ארוכות. מן הסתם היתה גם החברה-הכי-טובה, זו שלוחשים לה סודות בחושך או באים אליה כדי לשתוק; היא עמומה בתוכי, כמו כל השאר.

לפעמים אני זוכרת נביחות - ואולי היה לי כלבלב? חום וצמיר, וקצה זנבו לבן, לרוץ עמו בשדות הגבוהים מאחורי הבית הישן במושב. פעם אחת הוא פיזז אל הכביש, ומכונית חולפת הפכה אותו לכתם שחור ואדום. ואולי בעצם לא היה קיים כלל.

עברנו דירה קצת אחר כך - אם אמנם היה אחר כך; התמונות מאז נערמות בתלוליות עייפות, וכבר קשה לי להפריד. אבל אף פעם, אני זוכרת, לא היו לי סנטימנטים לבתים.

הבקתה הראשונה שהיתה שלי באמת לא היתה בקתה של ממש, למעשה; אני כמעט בטוחה שזו היתה הדירה בנחלאות. האנשים ידעו למצוא אותי בקלות - אז עוד לא הבנתי איך הם יכולים, ובמיוחד כשקבצני ירושלים היו מפסיקים מנגינתם ומפנים לי מקום בפחד כמעט. לא חבשתי כובע מחודד, גם לא עטיתי גלימה שחורה; ובניגוד לכל הסיפורים, לא עופפתי על מטאטא לרוחב השמים - ובכל זאת.

***

אני זוכרת אותך - את הפעם הראשונה שנפגשנו - בבהירות מפתיעה כמעט, למרות שאם אשאל אותך לא תדעי אפילו על מה אני מדברת. היית גבוהה אז, כמעט כמו היום, מוקפת בפטפטת צבעונית של חברות, כל כולך חיוך. במבט לאחור, אני יכולה כמעט לראות שבעיניים כבר לא חייכת, אבל זה לא יהיה הוגן - ´כמה זה פשוט´, התפלאתי אז. היתה גם גיטרה, אולי. שאר הפרטים עולים בי ברכות מטושטשת - ובעצם, מה זה משנה. נשארת קבועה בי, כמו עכשיו, כשאת מונחת בדממה הלבנה הזאת. וכמה אכזר הירח המציץ מהחלון, שמצייר על פנייך חוורון מוות.

אני כמעט בטוחה שראית אותי אז - בחורה רזה, חוורת, מחטטת בין שקי התבלינים. הצל שלך נפל עלי - יכולתי להרגיש, האמיני לי. ואני יודעת שלפחות פעם אחת שלחת מבט לכיווני; מן הסתם שכחת בשניה שאחרי כן.

בבוקר הבא קניתי מפוחית - חלודה, מתקלפת, יד שניה. לא יכולתי אחרת. הצלילים הצורמים הניסו את הקבצנים לפינותיהם המאובקות, והירושלמים המודרנים - אלה השפויים, המתורבתים - הביטו במדרכה כשעברתי על פניהם, מנגנת. היתה הקלה במוזיקה הזאת, הצווחנית והפרועה, הקלה ממכרת כל כך עד שכאשר הבחנתי בעננים נאספים אלי, כבר היה מאוחר מדי.

התחבאתי מהגשם תחת אחת הסככות המשתפלות מעל פתחי החנויות, והתבוננתי באנשים המופתעים, דקיקי הלבוש, שהחלו פתאום ללכת הרבה יותר מהר. זה כמעט העלה בי חיוך; אנה, בשלב הזה, היתה כועסת עלי מן הסתם. "מה את חושפת לעצמך?" יכולתי לשמוע אותה מתנשפת. "סופה? פאמצע הקיץ?"

אנה היתה זאת שגאלה אותי מהשיטוטים האינסופיים בין האורנים, כשהייתי צעירה ואבודה הרבה יותר והמחשבות באו בקלות חונקת. "זה לא יער," היא אמרה בבוז. "תאמיני לצללים, הם יודעים.. הם לוחשים שפה לא יער. שם, ביבשת הקרה - שם יש יער אמתי..." היא מתה לפני שנים רבות, אבל ממש לפני הסוף הטביעה את עצמה בי, מאלצת אותי לזכור את פניה המקומטות, שיניה המרקיבות ואת כל מה שעשתה למעני. היא לא היתה אכזרית, אנה. אבל היה לה חוש הומור... מוזר במקצת. והיא מעולם לא הניחה לי לשוב אל השכחה.

את הטעויות שלי היתה צורבת עמוק, עד כדי כאב פיזי ממש; את זכר הילדונת שחיבקתי ברחוב נשאתי בתוכי ימים רבים, עד שאנה חשבה שלמדתי את הלקח, והרפתה. זו הפעם היחידה שראיתי אותה טועה.

היא היתה ילדה חמודה מאד - בת שלוש, אולי, ראשה הקטן מתולתל ושחור כראשו של גדי. היא אבדה את אמא שלה, והיה יום שוק, וכולם היו גדולים כל כך והיא בכתה כל כך, שלבי יצא אליה. כרעתי לצדה, מושיטה לה אצבע מהוססת; מדהים עד כמה כפות ידיים של ילדים יכולות להיות קטנות, לפעמים. את אמא שלה מצאנו בתחנת המשטרה, לבנה וצועקת. כשראתה את שתינו, פרצה בבכי. התבוננתי בה זמן רב; זה היה מוזר, פתאום, להרגיש חזק כל כך.

אנה כעסה מאד, כמובן. "טפשה," היא ירקה לעברי. "את שוכחת את עצמך. זה לא התפקיט שלנו, לא התפקיט שלנו פכלל!" בכיתי אותו לילה, בפעם הראשונה זה זמן רב; אנה אמרה שמגיע לי.

***

נפטרתי ממפוחית הגשם שלי במהירות, משליכה אותה לפח צפרדע ירוק בתקווה תמימה, מטופשת, שככה הכל יסתיים. וכדי להשלים את סבב המעשים האדיוטיים באותו יום, ובמיוחד כשלעצמי אמרתי שזו סתם סקרנות - חזרתי לבקר אותך.

את לא זוכרת את זה; היית קטנה אז מאד, בת חודשיים, אולי. ישנת, מכווצת אגרופים, ממש כמו עכשיו. אמא שלך בדקה בחינות באותו ערב, אני זוכרת, ושופן ניגן ברקע. עמדתי בשקט ליד הסלקל שלך, בינו לבין המנורה הגבוהה שהאירה את החדר בצהוב עמום. הצל שלי נפל עלייך - כמו בחנות התבלינים, אני זוכרת שחשבתי -  ואת פקחת את העיניים והסתכלת עלי, וזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימי.

***

היתה תקופה שגרתי במנהרה שליד התחנה המרכזית. "סטאז´," אנה קראה לזה, והרוק היה ניתז מפיה יחד עם ה-ט´. היא היתה מבקרת אותי יום יום, מתנהלת בכבדות עם סליה המגוחכים, בתלבושת מגובבת, כהה של זקנים, רושפת לעברי מבטים עוד מרחוק. לפעמים היינו רוקחות או אורגות לחשים; לפעמים היא היתה מלמדת אותי להבדיל בין העשבים. לפעמים היא היתה מחבקת אותי בשתיקה, או מציעה לי סיגריה - תמיד סירבתי. זכרון עמום של אשה, שאת פניה לא הצלחתי לראות, לחש לי בעצב על נזקי העישון וסרטן ריאות. אמא שלי תמיד היתה טרגית משהו, אבל מסתבר שזה עבד.

לפעמים היינו מדברות, ושוכני המנהרה היו מצטודדים אל הקירות, קבוצות קבוצות, מחכים שאנה תסתלק. הם פחדו ממנה עד מוות, כמעט כמוני.

***

חזרתי לבקר אותך בגיל שלוש, בפארק השעשועים של הישוב. זוכרת? בנינו ארמון בחול, ואת ציווית עלי לחפור תעלה. נעתרתי ברצינות תהומית, אחרי הרבה התזות חול ודגדוגים. מדהים עד כמה קל לרכוש את האמון שלכם, כשאתם קטנים. אמא שלך הבחינה בי, בשלב מסויים, וראיתי את עיניה מתכווצות בחשד. סילקתי ממנה את המחשבות על לקום ולקחת אותך ממני, ושלחתי לה מכרה מימי התיכון שהתיישבה במקרה על הספסל לידה. ליתר בטחון התעסקתי קצת בזכרונות שלה - מה שהסתבר כחכם, אחר כך, כיוון שהיא לא זכרה אותי בכלל כשהחזרתי אותך הביתה בערב ההוא.

"מי את?" צפצפת לי, נועצת אצבעות עסקניות בחומה שעמלתי להקים.

"אני הפיה הטובה שלך," אמרתי בלי לחשוב, וקור פתאומי לפת את לבי. אנה תמיד אמרה שהחיבה שלי לילדים לא במקומה, ועוד תסבך אותי בצרות צרורות; היא לא ידעה עד כמה היא צדקה.

לא הבנת למה קמתי והסתלקתי בלי לומר מלה, ובוודאי כבר שחקת במשהו אחר כמה דקות אחר כך; התכוונתי מאד שתשכחי אותי, אבל אפילו לא הסתכלתי אחורה כדי לראות אם זה עבד. כמובן שחזרתי, בשנים הבאות; אבל תמיד מרחוק, בצללים.

המפוחית של היום ההוא היתה קטנה וקרה בכף ידי, כסופה ונוצצת, והשחרורים ענו לי בשירה רכה כשסחטתי ממנה את הצלילים, דקים וגבוהים עד כדי שבירה.

***

"היום את עופרת לגור אתי," הודיעה לי אנה בוקר טחוב אחד, והעניקה לי חתלתול. הוא היה שחור וזעיר, ולרגליו גרביים לבנים. הוא נגס בי בשיני החלב שלו, ואני התמלאתי פתאום בחמימות מוזרה. "זה טוף," אמרה אנה, שהבחינה במבטי המתרכך כמו שהבחינה בכל. "ככה טוף. תאהפי חתולים, לא אנשים." צייתתי לה עוד שנים רבות אחר כך.

להפתעתי המוחלטת, עלינו על האוטובוס לתל אביב - מעולם לא העליתי בדעתי שאנה גרה במקום כל כך רחוק ממני. לא שלמנו, כמובן. אנה, בניגוד אלי, האמינה אמונה שלמה במראה הכהה, המוזנח והמאיים, והנהג לא הסתכל בה אפילו. היא משכה אותי אחריה, מחזיקה בי ביד רכה, צהבהבת, שאצבעותיה ננעצו בבשרי כמו טפרים. החתלתול רכב בתיק הצד שלי, מתאמץ להציץ מתוכו. הנחתי יד בתוך התיק כדי להרגיש אותו, וכדי לשמור שאף אחד לא ימעך אותו בטעות.

"לא ידעתי שאת תל אביבית," אמרתי ולטפתי את החתלתול. אנה התבוננה בצעיר כבד עפעפיים עד שקם במבוכה, והתיישבה במקומו.

"אני לא," היא אמרה והתרווחה במושב, דוחקת את החייל הישן שלצדה. מהתחנה המרכזית לקחנו את האוטובוס לבני ברק, ואני נרגעתי -  תל אביב היתה תמיד מהירה מדי עבורי. "שוף יש שפיתת זפל," הודיעה אנה כשהאוטובוס הזדחל ברחוב רבי עקיבא, מתאמץ לא לדרוס את הילדים. "תמיט יש שפיתת זפל," הוסיפה, כמי שמוסרת לי אמת גדולה וחשובה. היא צדקה, אגב; כשהייתי עולה לסגולה כדי לבקר אותה (ואפילו שמעולם לא נכנסתי באמת), הרבה שנים אחר כך, תמיד הופיעו ידיעות על סכסוכי העירייה עם מפני האשפה בעמודים האחוריים של "הצופה" הצהבהב, שאיכשהו היה שם בכל פעם שבאתי.

אנה גרה במה שאהבתי לכנות "בית של סבתות" - רפוד שטיחים, כבד רהיטים ואפלולי, שריח נצחי של כרוב מאודה עומד בו. אנה מימיה לא אידתה כרוב, לפחות לא כל זמן ששהיתי אצלה; אבל התפאורה היתה חשובה לה מאד. אפילו מספר כחול, מטושטש, דהה על זרועה המקומטת.

***

העננים רצים על פני הירח, ואורו מחשיך ומתגבר חליפות. הנשימות שלך שקטות מאד, עכשיו, כמעט בלתי נשמעות.

היה לך יום הולדת אז, ואת ילדה בת ארבע עשרה, כל כולך שער סבוך ומרפקים. נסעת לים עם כמה חברות טובות, ובתמימות של ילדות שחקתן בחול והשתוללתן במים. להורים אמרת שאת ישנה אצל אחת הבנות, וביחד בניתן מדורה על החוף. שכבתן על הגב והסתכלתן בכוכבים, אני זוכרת - כמו שעושים כשעדיין צעירים, ומותר לחלום.

הם היו שלושה, גובהים ומבולבלים - כועסים, אולי, על גודלו של העולם או על זעם הגלים. לא הבחנתן בהם עד שכבר היו לידכן כמעט, והפטפוט העליז שלכן השתתק בבת אחת.

זה היה יכול להסתיים אחרת; זה היה אמור להסתיים אחרת, ובקו זמן כלשהו, יעידו עינייך העצובות למרות החיוך הרחב, זה גם הסתיים אחרת. אבל אנה היתה מתה כבר שנים רבות, אני הייתי מבולבלת, אבודה בהבזקים שלך כשהצל שלך נופל עלי, ובמלים נמהרות שלחשתי לך פעם, מזמן - - -

ואת, אלוהים שבשמים, היית רק בת ארבע עשרה.

"הי," אמרתי והתיישבתי לצדכן. "יום הולדת שמח, ילדה." העיניים שלך התכווצו כשראית אותי - אבל אני הייתי מבוגרת, ואת תמיד האמנת, לי, גם כשלא היתה סיבה. "זה בשבילך," אמרתי ושלחתי יד אל הריק; כשהחזרתי אותה, קפוצה לאגרוף, יכולתי להרגיש את נוקשות המתכת כנגד עורי היבש, וידעתי מה הוצאתי משם. "קחי," אמרתי, וידך - חמה ורועדת מקור הערב ומפחד הנערים - נגעה בי לרגע. לחצתי אותה חזק, וחייכתי שאל תפחדי.

"משהו לשתות, בחורים?" שאלתי, ובראתי עבורם בירה. "אולי סיגריה?" עיניהם היו נעוצות בי, רחבות ונדהמות.

 "לא, גיברת," פלט לבסוף הגדול שבהם, והם הפנו את גבם והלכו משם, בוטשים בחול. היתה דממה של כמה דקות, והבנות הביטו בי ושתקו.

"אני צמאה," אמרה אחת  בביישנות, והצביעה על הבקבוקים המיוזעים. "אפשר?"

"וודאי," אמרתי והעברתי לה מיץ תפוחים.

***

אמא שלך מציעה לי תה, עיניה עייפות. במיוחד בשבילי הם קנו עלים, את יודעת? קצת אחרי שהתחלתי לבוא לשבת לידך יום יום. לפעמים אני משעשעת את החבר´ה בקריאת עתידות. את עתידך שלך, שבחשתי בו בצורה גסה כל כך, לא קראתי מעולם. פחדתי יותר מדי, והווילונות הלוחשים לחדר השקט עונים כי צדקתי. הרוח מתעוררת שוב - הסיפורים הכי טובים מתחילים תמיד ברוח, אני יודעת שכן. ואפילו שאותי היא מתעקשת לנגן דרך כל החללים הריקים.

 אני מכסה אותך טוב יותר, נגד הקור - באירוניה המוזרה של החיים, זה כל מה שנותר לי לתת.

***

אנה מתה בבוקר גשום אחד, ככה סתם. היא שתתה תה בלגימות אטיות, כשהכפית מתנודדת בכוס; היא תמיד שכחה להוציא אותה. "להתראות," אמרה פתאום, וחיוך רך, זר, עלה על פניה. "ותתרחקי מאנשים."

התקשרתי לחברא קדישא, בטלתי את הוראות הקבע והסתלקתי משם אחרי אריזה חפוזה. אפילו ללוויה לא נשארתי.

חזרתי לירושלים ועברתי לנחלאות - עכשיו אני בטוחה שזה היה בנחלאות; סתורות וזקנות, הן התאימו לי להפליא. התחלתי לעבוד - לעבוד באמת, כמו שאנה היתה עושה, וקבצני ירושלים התחילו להתרחק ממני בימים, ולהתקבץ מול ביתי בלילות. לא יכולתי לסבול את זה. המעבר הבא, לעמק רפאים, היה חטוף ומרושל כקודמו; אבל הם באו אחרי, הטפשים. לחתולים לקח זמן רב יותר, אבל גם הם ניאותו בסוף להכיר בעובדה ששוב יש ידעונית בעיר. יום אחד, ייללו תחת חלוני, לועגים-כמעט -  יום אחד תהיי מכשפה באמת. אולי אפילו ניתן לך כובע.

הייתי טורקת לעומתם את החלונות, אף שבתוך תוכי הסכמתי אתם - לא הייתי מכשפה, עדיין לא - ומשאירה להם עצמות דגים על המדרגות בבקרים. חתולי שלי בגד בי אז, והלך להסתובב אתם בפחים. יום אחד הפך גם הוא לכתם שחור אדמדם על הכביש, ואני השלכתי את הפגר לפח והסתגרתי בבית במשך שבוע. החתולים האחרים ייללו ושרטו את הדלת, ובתום השבוע פתחתי אותה והנחתי להם להכנס.

הם זעמו בבוקר הקיצי ההוא, כשהורדתי גשם בטעות. כשרקעתי על המדרגות כדי להתנער מהמים הם התקמרו ונשפו לעומתי בכעס. זה לא נעים לשכב בשמש ולהרטב פתאום, זעפו, ואני הסכמתי אתם בכל לבי - ובמיוחד כשזה קורה בלי סיבה אמתית, בלי שינוי של ממש למעט העובדה שמשהו זז בי פתאום כשנכנסת, משהו שהיה כבוי הרבה זמן. הייתי רוצה לחשוב שהיה לכל זה הסבר הגיוני - החיוך העצוב שלך, שלא באמת הבחנתי בו אז, או משהו בעיניים שלך שזעזע אותי; אולי אפילו משהו מטופש כמו "היא-השתמשה-בבושם-של-אמי-המנוחה-אוי-הנוסטלגיה", או שבריר קשר בנאלי של "מה השעה?" אבל זה לא היה נכון, לא יכול להיות נכון - שלחת אלי מבט חטוף, תועה, ושכחת מיד אחר כך.

תאמיני בצללים, אמרה לי אנה לפני נצח כמעט, ואני בתמימותי חשבתי שהיא התכוונה שצריך להרגיש ולדעת כמו שצריך, להאזין אפילו לאין הדקיק של האור. לא הבנתי את הפשוט מכל, את מה שניסתה לומר לי במשך שנים: לפעמים, המנוחה השלווה בצל היא הדבר הכי מסוכן שיש.

***

ליוויתי אותך ואת הבנות באותו לילה בחזרה הביתה. אמא שלך היתה מופתעת שחזרת כל כך מוקדם. נשארתי - אחרי שינוי כזה, שוב לא יכולתי לחזור. הנערה שצלה נפל עלי אז, ידעתי, לעולם לא תהיה את; לא יכולתי להחליט אם לצחוק או לבכות.

שכרתי דירה אצלכם, יישוב קהילתי קטן, משקיף לנוף שלו, פסטורלי. לא חזרתי עוד לירושלים; אבל הקבצנים ידעו למצוא אותי בכל זאת.

אבא שלך תמיד רטן על איך הישוב מדרדר, ואת התחלת לחזור מוקדם יותר הביתה; ואני שמחתי, כי עכשיו היית קרובה. זו היתה תקופה... מבלבלת. המשכתי לגדל חתולים, למיין צמחים ולארוג כשפים כמו פעם; אבל גם הייתי באה אליכם, ולפעמים רק כדי להסתכל עלייך. וכשחייכת הרגשתי שלווה מרוחקת, שהפחידה אותי כשהפכתי מודעת לה; אנה מעולם לא היתה שלווה... לאט לאט שקעתי בחייכם הקטנים, הפשוטים, ובשמש הצהריים שכמו האירה אותם תמיד.

את יודעת? הייתי באה להביט בך כשישנת, ולפעמים הייתי יושבת לידך לילות שלמים; כמו עכשיו, יעזור לי אלוהים. כמו עכשיו.

אני זוכרת כשיצאת לשדות, ש"פשוט זרקו עלי פרחים", והיית מחייכת אלי כאילו ידעת. אבל לא שאלת שאלות; תמיד האמנת לי, ובמבט לאחור - זה רק הפך את הכל לגרוע יותר. "מכשפות לא זקוקות לאמון," נבחה בי אנה. אבל כששאלת אותי "מי את?" והתעללת בחומה שלי תוך כדי, השתקתי אותה בפעם הראשונה ופניתי לה עורף.

***

הוא היה ילד טוב, כולם אמרו ככה. לא היה מי שלא התמוגג כשהוא ביקש מאבא שלך רשות לבוא לבקר, או כשהיה מביא פרחים לדודה אלה וקנה לך קלאסיקות, כמו שאת אוהבת. חיבבתי אותו, שתדעי, אפילו שמשהו מהמכשפה שבי עוד התהפך בחוסר נוחות ישנונית כשראיתי אותו.

האופנוע ההוא היה שגעון של רגע - החבר´ה לא התכוונו ברצינות, ויאירי אף פעם לא היה אחד שנסחף (אני יודעת, האמיני לי; כמו כל פולניה טובה, חזרתי לבקר אותו כמה פעמים, כשרק התחיל להופיע אצלכם). אבל את היית שם, והוא פשוט חייך ונתן לך יד - "כמו נסיך," חרקה אנה בתוכי. אנה אף פעם לא סבלה נסיכים. "ונסיכה".

"תשתקי כבר," אמרתי, קולי ניחר, ולרגע אחזה בי הסחרחורת.

"הכל בסדר?" שאלת והסתכלת עלי, חובשת את הקסדה שיאירי הושיט לך.

התבוננתי בך - הילדונת שפגשתי במקרה, ששיניתי את חייה לנצח באותו לילה על החוף בלי שתדע אפילו, שבניתי לה ארמון בחול ואהבתי יותר מכל דבר בעולם; "אני הפיה הטובה שלך," שיקרתי אז. ואת, נסיכה, כמו תמיד האמנת לי. הייתי מעדיפה לחשוב שהתחולל בי מאבק כלשהו - שרציתי לצעוק, להזהיר אותך, ושהסיפור היה חזק ממני בסופו של דבר. אבל לא הסיפורים אשמים, ילדה, ואף אחד לא באמת הכריח את המכשפה להושיט את התפוח.

"הכל בסדר," אמרתי ובראתי לי חיוך. וכשהוא התניע וחיבקת אותו חזק, צוחקת, הסתובבתי והלכתי משם. לפחות היתה בי ההגינות להזמין את האמבולנס כשיצאתם לדרך - ואת הסוף את יודעת.

***

אני מנגנת לך לפעמים במפוחית שנתתי לך ליום ההולדת, מתוך רגשנות מטופשת, אולי, או איזו תקווה עמומה שתשמעי. אבל זה כבר מאוחר מדי.

לו יכולתי, הייתי מעניקה לך את הנסיך על הסוס הלבן, כמו שמגיע לך, שיבוא ויעיר אותך בנשיקה; לו יכולתי, הייתי מספרת לך את כל הסופים הטובים שרק אפשר, ושומרת עלייך - שומרת באמת, כמו שפיה טובה צריכה לעשות... אבל יאירי מת בלי שאת יודעת אפילו, הירח צובע אותך בלבן של מתים -  ואני בסך הכל המכשפה הרעה.