הגשם המס את כל הדרכים –
לבי את האש, ילדתי.
שוב נותרתי לבד ורק את פה אתי,
שבי; בחוץ סובבים הלוקחים.
בחוץ סובבים הלוקחים, בת קטנה.
את נפשנו רוצים, בידם חרבות.
אל תלכי! אל תצאי מבטחת חורבות
הרוחות לוחשות במחשך: סכנה.
אספר לך סיפור, בת לבי. אל תראי.
בטרם הארץ באש נאחזה
ושטפוה הדם, האימה, הביזה –
רדפונו גם אז, הן תדעי.
האדים רוחשים שוב מעל הקדרה,
בשקינו הונחו שורשים וטרפים.
שיקויים עוד עומדים על רקבון מדפים
הצללים זוחלים בקירות המערה.
התחבאנו, ילדה. וקטונת מלזכור
את עשן המדורות וריחות הבשר
כשכל נגע קסמי טומאתנו הוסר
ולנצח מוגר הכישוף השחור...
הפכי, ילדתי, את שחור הגחלים.
אחזה בי צמרמורת, זקנות עצמותיי;
עתים בלילות ניעורים סיוטיי
ופרסות סוסתו שוב רוקעות בשבילים
אדרתו מקורעת, עיניו נוצצות
בזיעה כל גופו נעטף, כבחיבוק
בקולו הצרוד מתהבל הדיבוק
צפורני-דם בעור כפותיו נעוצות
השקיתי אותו. לא יכולתי אחרת!
כדי לגווע עלה האיש לפתחנו
השדים בו כרוכים – הו, לו רק שְכחנו
לו אך אחרונה לא הייתי נותרת –
השאול בו רקד. הכרתיו, אהובה.
לא אש להבות, לא טירוף-מחול שדים
רק סלעים אפורים. רק סלעים בודדים
דומעים בו אבק גאווה חרבה.
בכרמי יזרעאל התנים מילילים,
החושך בינינו עומד כשומר.
"אישה," הוא לפתע ננער ואומר
"הרואה הזקן – אנא לי העלי..."
יום יבוא ויאמרו 'היא הכירה אותו
כשעלה אז שמואל, וראשו בתחילה'...
את ידעת סוד האוב. אנכי מעלה
את השאול רק לאיש שראוי לראותו.
אי... ועלה אז האד, אפור מעילו.
עיניו זועפות, במותו כבחייו
וראשו - לא כדרך כל רוח, אחיו
הבקיע ראשון, ואדע: בגללו.
אז נדמו לחשיי, והאוב התגבר
ורגז וניבא וביכה המלוכה
עת שלמה קינתו שב לתהום שכחה
אל הצל הממתין, ולא עוד ידבר.
"אתה הוא שאול," גורל לו גזרתי.
עיניו בי אז קמו, בחרב ואש
וקולו הניחר מבטיחני, לוחש
"לא אגע בך" – שבועה של איש מת... וזכרתי
את הולם קולו הצרוב, ואת דם
כפותיו השרוטות וטירוף דמעותיו.
אז פנה והלך. בשתיקת עקבותיו
יצא גם השד – ודמותו דמות אדם.
הגשם המס את כל הדרכים.
ישנה את, בתי. האש דעכה.
רק חורבות לסיפור יענו אנחה –
מי יתן לי חלקי בשמחת שוכחים
תגובות