שלהבות מרצדות רקדו על הבמה מול הילדים פעורי הפה, שכמו זומבים שלחו ידיהם מבלי משים אל שקיות החטיפים שבחיקם, לעיסותיהם המכניות נבלעו בקול צלילי המוזיקה הרועשת והאורות המרצדים מולם על הבמה ופיצוצי הזיקוקים והמוזיקה,שהיו אמורים להיות ההפוגה שלהם מחיי היום יום.

בשורה ה-18 ישב ישראל, והתבונן במחזה שלפניו. כמו בכל פסטיבל ילדים, הטובים סיימו כשידם על העליונה, והרעים שכוערו למען התפקיד, הפכו מיד לאחריו לטובים וקמו לשיר הקבוצתי יפים כמקודם, ומחו את זכר מעשיהם במחזה בזיכרונם של הילדים. שנים כה מעטות לאחר סוף המילניום, העולם נשאר כשהיה.

בנסיעה הביתה, שאלה אותו אמו אם נהנה. בעיניה זיהה ישראל את המבט המבקש חיזוק. הוא ידע שלמחרת היא תחזור לעבודה והם יפגשו שוב רק בערבים. “ כן, נהניתי מאוד, תודה" באה התשובה האוטומטית מלווה בדכדוך, הוא ידע שהרגשה זו תשוחזר אולי רק בפורים, חודשיים של בדידות המתינו לו.

הרדיו הדלוק הרעים לפתע בקולו של הקריין שהודיע בהחלטיות על אוטובוס שהתפוצץ, סיפר בדייקנות של מנהל חשבונות מדופלם, את הסטטיסטיקה והמאמצים הנעשים. אמו כיבתה את הרדיו, היא לא רצתה להרוס את האופוריה של הערב המופלא, אך הנזק כבר נעשה.

במאמץ של הרגע האחרון, הציעה לקחת אותו לקניון אולי אפילו לקנות לו משהו, הוסיפה בחיוך , "אבל לא יקר" , נפל פתאום קולה, "כי לאימא אין כסף". היא הכניסה מבלי משים את דאגות היומיום בדלת האחורית שמולם ישראל ויתר, אך אמו התעקשה, והוא נענה לבסוף, מרגיש את טעם הויתור הטפל על שפתיו.

בקניון נכנסו לסניף של רשת ספרים. זה גרם סיפוק לאמו לראותו קורא, זה גרם לה לחשוב על עצמה כעל אמא טובה לראותו כך משקיע. המוכרת זיהתה בעינה המיומנת את הפוטנציאל ששחרר אמירות נדושות מפיה כמו יין נסך מנאד קרוע בקולה המתחנחן: “איזה ילד חמווווד. שלך?'' ישראל גיחך לעצמו, כשחשב מה היה קורה אילו אמו הייתה אומרת פתאום: "לא הוא לא שלי, חטפתי אותו מאישה ברחוב, כי לא אהבתי את השפתון שלה". " מדוע אתה מחייך ככה?" שאלה פתאום אמו? והעירה אותו משרעפיו הקומיים ,''אה כלום'' ענה . שתי הנשים שלידו חייכו זו לזו חיוך מבין דבר, הוא כבר החל לגלות עניין בנשים בוודאי חשבו, איזה מאמי. סירנות שוב בקעו מהרחוב דרך הזגוגיות, לרגע מבט אחד של חרדה השתהה על פניהן וגורש על ידי חיוך מלאכותי.

בדרך החוצה מהקניון שאלה אמו: "אתה אוהב את הספר שקנינו?'', "כן אימא שוחררה התשובה המכנית למושב הקדמי של המכונית שנכנסו אליו אותה השעה'' וכאילו פילחה את גב המושב שלפניו. “עוד זבורית למדף", הרהר ישראל, שעה שהתבונן בילדים המחייכים והצוהלים על הכריכה הבוהקת, והבין שהוא התבגר מעבר למה שאמו מבינה.

התשובה הלא משכנעת עוררה את אמו לעצור בחנות נוספת בה קנו גלידה ושוחחו, מזווית עינו הוא הבחין במלכת הכיתה יושבת עם פמלייתה.הן שוחחו להן בחופשיות, מצחקקות להן ללא דאגה. על הכיסאות המעוצבים כשהמלצרים מכרכרים סביבם. לאחר שניגש אליהן בדחילו ורחימו המצוי רק בהערצת נעורים שלא יודעת שובע, סיפרו לו שרצו ללכת הביתה אך האוטובוס שלהן התעכב מבלי שידעו מדוע. “התקשרנו להורים הם אמרו לנו להישאר כאן, יש לנו עוד זמן וכסף לבזבז, תודות להורים" צחקקו שוב בהנאה. כשהתרחק מהן ישראל שמע לחשושים וצחקוקים ואת שמו מוזכר בינהן אך היה טרוד מדי מכדי לייחש לכך חשיבות

ישראל וימו שבו למכונית, ושוטטו ברחובותיה הריקים מאדם של העיר, מפעם לפעם חלף לידם במהירות אמבולנס בשריקות עצבניות, ובאורות בוהקים. ישראל התבונן בסמלי מגן הדוד על דופן האמבולנסים והניידות החולפים, שהנסיעה המהירה גרמה להם להיראות מעורפלים , הצפירות עלו לקרשנדו חסר תקדים כשהתקרבו אליהם, ואז ירדו במהירות לעמימות ואז לדממת מוות שעה שהשאירו את המכונית לבדה גלמודה לעמוד אל מול הרמזור.

לאורם החולף של פנסי הרחוב שחלפו על פניהם, הוארו הפנים על כריכת הספר החדש בגווני צהוב אדום וכתום חולפים, אך רק לעתים רחוקות על ידי כחול.

ישראל העיף מבט נוסף בכריכה, בפנים העגלגלות שחייכו אליו, פתאום הפרצופים השבלוניים הפכו כה מושכים בעיניו, העולם המלאכותי הפך פתאום עבורו למן ממלכה קסומה, והוא הרגיש כמיהה וצריבה בלבו, כאילו ביקש להיכנס לסיפור הזה בעצמו, כאל אי בודד, התחלה חדשה שתשטוף את צרות היבשת הישנה הזו ,ותקים מן האפר עולם חדש וטוב יותר.

קולה של אימו בישר לו שהגיעו והעירו מחלומו הנעים בהקיץ. מגרש החנייה היה חשוך ושקט כשהפעילה אמו את אזעקת האוטו. ישראל ואמו עלו במדרגות האפלוליות אל ביתם לקול צעדיהם הכבדים שהדהדו במסדרון.

ציוץ ציפורי גן עדן נשמע פתאום, היה זה פעמון הדלת. הם הגיעו הביתה, ופתחו את הדלת החורקת לרווחה, אביו ישב בצד על הכורסה וצפה במשחק כדורגל, בין מבזקים המתפרצים במסך מפוצל של תמונות האוטובוס הבוער, אנשים שחורי שיער ומפוחמי פנים התרוצצו עטופים בפסים מחזירי אור צהבהב ולבנבן, לצלילי הסירנות, כאשר ברקע נשמעו קולות מוות לערבים בלחן עממי.

ישראל חזר לחדרו וסידר את הילקוט למחר. הכניס את מחברת החשבון בה הקפיד להכין את כל השיעורים, את מחברת האנגלית בה סיים רק את חלקם. ממחברת התנ"ך ידע שיש לו ממי להעתיק בהפסקה אז לא טרח כלל להכינם הוא הוציא מילקוטו את מחברת המולדת. מחר כשתשאל אותו המורה מדוע לא הכין שיעורים, הוא יאמר לה כי שכח את המחברת בבית.

. אמו נכנסה פתאום לחדרו, “סידרת את התיק חמוד?'' כן'', ענה. אמו הרימה את התיק, "זה כבד, אני צריכה לדבר עם המורה על כך. מעמיסים עליכם הילדים יותר מדי".

ישראל נכנס למיטתו, מחר יום לימודים חשב לעצמו בעיניים עצומות. לפחות כשאני אספר להם שהייתי בפסטיבל, לא ארגיש את הבדידות הזו. אך משהו לא הניח לישראל לישון, הוא יצא מהמיטה, הדליק את האור, והחזיר את מחברת המולדת חזרה לתיקו ונרדם מיד.