יפתח עמד מולו פנים אל מול פנים, והרגיש ככבול בין שני סוסים השועטים בכיוונים הפוכים. דקירות הפחד בחזהו דרבנו את רגליו לנוס , אך סקרנותו הדביקה אותו למקומו. כה שונה וזר היה הקלסר שהביט בו חזרה, עד כי לא יכול היה להסיר ממנו את עיניו. פניו צרובי השמש, ראשו המגולח וקומתו השפופה עמדו בניגוד מוחלט למראות שיפתח הורגל אליהם בשכונה.

בן ח´ שנים היה יפתח כשנפגשו לראשונה, ילד ככל הילדים, פיזז בעולמו הצר, בין מעבר החציה לצומת, התבונן לעבר השני וראה אותו משוטט. הליכה מוזרה הייתה לו, ארוכה ומתמשכת, כצעידתו של אסיר  נידון למוות. תמיד עורר הענק המפחיד את לעגם של הילדים, שצלצלו של קולם חדר את עורו העבה הרחק מחוף המבטחים של המדרכה הנגדית. ומאותו הרגע בו עצר ללעגם וחייך חיוך שלא היה בו כל זדון, לא יכול היה יפתח להסיר ממנו את עיניו מידי יום ביומו כאשר הלך על המדרכה הנגדית, כאיכר אחרי המחרשה, מעולם לא סטה ממסלולו, וצעד בו באדיקות.

הימים נקפו ויפתח התרגל למראהו של הדינוזאור המהלך בכבדות על המדרכה השנייה, כה מורגל היה יפתח בכך, עד כי  לא הפנה יותר את מבטו לשם. אך מעולם לא שכח אותו,את דמות סיזיפוס הנדונה לגלות נצחית על המדרכה שממול.  יפתח הרגיש את מבטו המשוטט החודר לעיתים את גדרות התיל של נשמתו שהלכו וגבהו עם השנים כאילו לא הפריד בינהם דבר. כמו שני כוכבי לכת הקשורים זה לזה שלנצח יסובו זה סביב זה , אך לעולם לא יפגשו..

על המדרכה אהב יפתח לשחק במחבואים, למרות קומתו התמירה, ידע יפתח להיטמע בסביבתו, עד כי התקשו האחרים למצאו. הוא היה שואב סיפוק בלתי מודע כאשר המחפש עבר על ידו מבלי לדעת כלל , שהוא ,יפתח, יושב שם אורב לו. אך יותר מכל אהב את השעטה. את הריצה המטורפת לאחר ההתגלות, את הריצה המזככת הזו בה הנשימה קצרה והמטרה כה ברורה, להגיע אל אותו עמוד, העמוד שתמך בבניין שלו, העמוד המרובע והעבה שניצב במרכז הרחוב אל מול מסלולו של הענק והטיל צל ארוך שחצה את מסלולו של הענק לשניים, כך שלרגע קט כשחצה אותו היה הענק צועד באפלה.. ואל עמוד זה, אל חוף מבטחים של היכרות ושלווה אימץ יפתח את שריריו כדי להגיע, שעה שהמחפש רדף מאחוריו, להגיע לעמוד, ולהגיע ראשון.

פעם אחת לא הספיק יפתח להגיע ראשון לעמוד, וכאילו בועה ענקית של תסכול התפוצצה בליבם של הילדים, וגל של לעג ושמחה לאיד מחבריו התנפץ על משברי נפשו. מעולם לא הרגיש יפתח כה בודד העמוד וצילו מעולם לא נראו כה רחוקים, וכה אבוד היה יפתח בים הקולו הילדותיים, שבכל מקום וזמן אחר היו נחשבים קולות של מלאכים אך כעת נשמעו כקולות של צבועים.בייאושו הפנה אליהם את גבו והתבונן מסביב למקור של נחמה.או אז ראה אותו יפתח, מחייך חיוך של ספק הבנה ספק רחמים. מאותו הרגע ידע יפתח שהשתנה, משהו בו נשבר, הוא כבר הרגיש את הרגשת הקבס והבדידות של  מושא הבוז, ולמרות הפחד הגדול ששרה בליבו, החל לגלות אהדה ורצון לקרבה לרוח הרפאים, שפקדה את המדרכה ממול כל יום עם התארכות צללי הערב.

שנתיים נוספות חלפו, שנתיים בהם נשלחו מבטים גנובים האחד אל השני. שנתיים בהם התנודד יפתח בין הרגע שהרגיש את טעמה המר של הבדידות מהול בטעמה המתוק של האהדה, וטעמה המשכר של הפופולריות. עדיין המשיך יפתח לשחק במחבואים, אך תפלים נראו המשחקים בעיניו כעת. את משחקי הילדות הפשוטים בחצר שטופת השמש החליפו ימים של ריכוז במשחקי מחשב בעלי גוון מתכתי. מפלצות החלל שהתקרבו אל המרקע במבטן צמא הדם, והזעם בו הפנה אליהם את רובה הלייזר שלו וירה מבלי הבחן, עלו בקנה אחד עם האנרגיה המתפרצת של הנעורים. יפתח שקע במשחקים אלה. שקע בעולמות המרהיבים שפתחו לפניו. את נופי החלל השוממים זרועי הכוכבים לא אהב יפתח. אלא את הג´ונגלים הטרופיים. יותר מכל אהב יפתח במשחקים אלו, הוא לדרוך על הנחשים בפלסו דרך בג´ונגל. במשחקו האהוב ביותר, היה יפתח צריך עלמה הכלואה על הר נידח. תמיד הרגיש יפת עקיצה בליבו שעה שעלה על הר זה. הרגיש אשמה במצבה של הדמות  הדמיונית והמצויירת על המסך. אך לא היה יכול להיפרד ממשחק זה כאילו היה המשחק צוהר שדרכו ראה למעמקי נשמתו האפלים.

 יפתח גדל וגבה, ועורו שהחוויר משהייה בביתו עד לגון השנהב, מבטו החודר וקולו שהעמיק עשוהו אותו פופולרי יותר. אך למרות האהבה שהורעפה עליו. למרות המבטים המתקנאים שליטפוהו בחום. ידע יפתח, ידע כי קיים מקום של קור לא נודע, מחכה רק שעל קטן מעבר לכל גילויי חיבה שטחיים אלו. יפתח ידע שמגלות זו של בדידות ,  הנכונה לכל אלו המשתרכים לאחור, גלות בה אבודים הם בג´ונגל האינסופי של מערכות היחסים, אין גיבור שיחלצם.

פתאום הפך הענק המפחיד הזה, בעיני יפתח, לא למקור של רוע אלא למקור של ידע. יותר מכל השתוקק לדעת יפתח, כיצד להתמודד עם הלעג הזה. כיצד להתחמם לאורו של החיוך האמפתי. כיצד אפשר להרגיש את החמימות הזו שוב? שאל עצמו יפתח, בקור המקפיא של הבידוד. כיצד לא לפחד ממנה שוב.?
או אז חצה יפתח את המדרכה, ועמד מולו פנים אל מול פנים. למרות שתמיר וחזק הפך יפתח עם חלוף השנים, ראה בו יפתח את הענק המאיים של ילדותו. אךהפלא ופלא  לכשהתקרב כבר לא נראו עיניו הקרועות לרווחה ליפתח כעיניו של טורף.כעת הבין יפתח כי אלא הם עיניו המעונות של הקורבן. יפתח, התקרב אליו צעד-צעד , אמר שלום וחייך בידידות. אך במקום תשובה מנומסת נשמעה נהמה חייתית גסה.התובנה הכתה ביפתח פתאום , כי הענק אינו יכול כלל לדבר.

כל רגשות האשם קמו להציף את יפתח בנחשול אדיר שהתאסף ממעמקיי האוקיינוס הרגשי של העבר  , שנים של לעג והתעללות התדפקו על חומות ליבו כנושים, כאב בל יתואר הלך וגאה במעמקי לבבו , הכאב הנסתר השמור למענים. הוא הבין פתאום מדוע לא ענה לו כל הזמן הזה, ומדוע הסתפק רק בחיוכים עצובים , הוא הבין לפתע את הכאב העמוק החבוי בלבם של כל חסרי ההגנה והנשק. הכאב הנגרם מחוסר האפשרות לשאוב הסיפוק שבהשבת מלחמה, אבודה ככל שתהיה, סיפוק זה המוהל את תסכולי הכאב בנרקוטיות המשכרת של המלחמה. פתאום נקרעו השרכים והמטפסים שחיברו את רגליו של יפתח לקרקע, הפחד הניף את רגליו בזו אחר זו לבריחה נועזת לחיקה החמים של המדרכה שממול והחצר מאחוריה,הרחק ממנו, הרחק מצילו, מהשתקפות מעשיו, ולו רק כדי להחזיר את דמות השד הכה מאיימת , חזרה לבקבוק. אך יפתח ידע שלעולם הוא לא יפטר ממנה לגמרי , משום שמרגע זה ואילך היא תשתכן בתוך לבבו.

השנים חלפו, יפתח עטוי המדים, חזר לבית הוריו. השכונה השתנתה לבלי הכר, חבריו כבר עזבו ואת מקומם החליפה עדת ילדים חדשה, ששילחה חיצי בוז ולעג מושחזים מאי פעם למדרכה הנגדית. יפתח ניסה ככל יכולתו לגרום להם להפסיק, להפסיק את תנודות תיבת התהודה שנפערה בנשמתו לצלילי הקלס, שהכפילתם כמה מונים. אך ידע כי זו רק ברכה לבטלה, וריחם בליבו על הענק שיספוג מטחים חדשים של קיתונות לעג ובוז.

אך הענק המפחיד לא תר עוד את המדרכה שמנגד. יום אחר יום תר יפתח במבטו אחר אותו הצל הפוקד את המדרכה ומתנהל בכבדות לכל אורכה אך ללא הועיל. בסקרנותו שאל את העוברים ושבים לגבי גורלו, אז הבין יפתח שמעולם לא ידע את שמו. הם אמרו לו שהוא נפטר. ויפתח רק הנהן בראשו והביט בהם במבט מלא בוז. בוז על כך שמנעו ממנו אפילו מבט אחד של אהדה בחייו, ורק לאחר מותו נפתחו סכרי הרחמים להם כה השתוקק בחייו.

יפתח הלך והתבונן בחלון דירתו של הענק המפחיד. יפתח הבחין בשלוש יונים על חלון דירתו. היונה האחת צחורה כשלג, השנייה שחורה כזפת, והשלישית, רק אז הבחין יפתח כי אין זו יונה כלל. יפתח ניסה להתקרב כדי לראות טוב יותר. אך בעט בטעות במיכל פח רועש והניס את היונים. היונה הלבנה התעופפה לשמיים, ואילו היונה השחורה, התעופפה למדרכה הנגדית בה שיחקו הילדים. הציפור השלישית המשיכה לשבת בשקט על אדן החלון. יפתח הוציא את משקפיו מהנרתיק והביט היטב בציפור זו. ואז ראה, היה זה דרור, דרור שהענק האכילו וגידלו. יפתח עקב אחרי ציפור הדרור שריחפה בקלילות בין אדן החלון לפנים הדירה. הוא ידע כי ציפור זו תיכחד עם כניסת הדיירים החדשים. יפתח הלך לביתו הביא קערית מים והניחה מול עיני הדרור, כדי לנסות לפתות את הציפור לבנות קן חדש בין צמרות העצים.

יפתח חזר לחייו הרגילים ונטש שוב את השכונה. מעולם לא ראה שוב את הדרור, ואף לא ידע אם לגם מהקערית, ומצא בית חדש , או שגורש בבושת פנים על ידי הדיירים החדשים. אך מדי פעם בפעם, בשעה המיוחדת הזו בה מחשכי הלילה מתמזגים עם אורות היום ליצירת הפלא הייחודי של הערב, בו הצללים נמתחים כגומי. בו כל אדם ללא קשר לגודלו מטיל צל הגדול שבעתיים. בו החושך הוא מקום למסתורין ולהתרגשות, אך לעולם לא עוד לפחד. יכול לפעמים יפתח לראות צל המתנהל בכבדות כה מוכרת. כבדות של אסירים, לאורכה של המדרכה. נדירות אף יותר הפעמים בהן בדיוק ברגע זה עדה של ילדים משחקת מחבואים במדרכה הנגדית. אך באותם רגעי ערב קרירים בהם הקרירות מדגדגת את העור לכדי צמרמורת נעימה יכול יפתח כמעט לראות חיוך שמימי אוורירי וכמעט בלתי מורגש בצידו המנוגד של הרחוב.