על גב ההר יושב מביט, בנוף הארץ השמֵמה,

עליך מלאכיּ, השומרת בדממה.

מנסה להסתתר מפני הכח הנורא,

שרודף ולא עוצר, הוא רק מביא בי להבה.

מבעיר בי אש של אהבה, נוטע עץ כולו קנאה,

לאחרים שאהבוני כשאני שטוף דעה.

על פני החוף מהלך, על גופתי.

מקווה שלא יראו, שמתתי, אני.

מצפה שתשכחיני, אהובתי היקרה,

מתפלל שכבר תביני, את אשר ליבי אמר.

שתבכי עם שחוק ליבי, שתאחזי בי כבר, חזק!

שתתפסי ולא תרפי, מגע ידייך, כברק.

דואה על כף הרוח הנושבת בין ידיי,

מחפש קצת מנוחה, לליבי המעורער.

מביט משם אל על, אל שומר האהובים,

מדבר, אולי יבין, את כתב ליבי שם בצללים.

פורש כנפיי ושט, על האוויר המשתובב,

פושט ידיי מעט, בכדי לתת להתקרב.