ישבנו שנינו על חול הגלים, צפינו בשמש שוברת צללים,

בצבעי הפריחה, והסתיו הכתום,

ובצבעי שחור כאב, והלב האדום,

ציפורים נודדות נראו לי באופק, קוננו על ראשה של חמת המרומים,

ואני,כך חשבתי,קראתי בשמה, ופרשתי כנפיי למעוף הימים.

קרצה לי השמש לפני שירדה, השאירה תקוות של חידוש אהבה,

נתנה קצת כאב, מאודם ליבה,

וריפאה את הנפש הדואבת בחובה.

רחפתי ממעל, השקפתי על כל,

נשקתי לשמי הארץ, הנגועים בכחול,

דאיתי על רוח שובבה וחמה,

על ענן התישבתי, למצוא נחמה...

בחול הבורח לא צלחתי לחשוב, בצלילות הדעת על חיי הפעוטים,

רק עכשיו מסוגל,לטהר את ראשי, רק כאן בממלכת הטוב העליון.

מביט על ירח היום המאיר, הנובט בדממה עם אלפי כוכבים.

מקווה לכסה את פניה בזמן, שלא תראה את האור שמהם הוא מאיר.

מצית אישונם עם ציפור הנדודים, ונוסך נשמתי לעולמי עולמים,

נעים לי לחיות כך, ללא רחמים, על חיים של בדידות ועיזבון חרישי.

ללא המיאוס של רגשי האשם, שפגעו בי כמו חרב, שטבולה לה בדם.

ואת כל אכזבות הבלאים כך זורק, בלא טיפת רחמים,מהן מתנתק,

מחכה לראות אם החור יפער, וישטוף שוב אותי, בגל של כאב.

בחלום גם רואה את כוכב מזלי, שחתוך ופצוע, מחלוף הימים,

חבול ורעוע הוא קורא לי בקול, ואני מתחפר, מתחבא לי בחול.

מתכסה בידך החוסה על כתפיי, ידך התומכת בי שלא אפול בחלל,

שנבע מן הרגש בו טבעתי אני,

ונדדתי לראותך מפסגות ההרים,

רחקתי רבות, ללא טיפה של חיבה, ועתה מצפה ממך,

לתת אהבה.

לחבקני בחום אמהי וקוסם, שלא יִקר לי הלַיל, מכפורו של הצל,

צל הגלים הנישאים אל החוף,

שנותן לי הכוח להמשיך ולחלום,

על אהבת אמת, שלא קטועה מן המים,

על נסיכה בדמותו של עוף השמים,

שנודד ממקום למקום בקלילות,

כאייל מקפץ על שפת נחל כתוּם,

מצפה לחיוך שיבוא משפתייך, ויקחני אל עולמך,

הנשקף מעינייך.

עולם שמלא אהבה לעולם,

עולם לא מכאיב, שלא יודע מהו דם.

מקום בו השמש זורחת תמיד,

והשקיעה שם דומעת כשהלב בו מכאיב.

היא סוגרת הכל כשבורח הרגש,

ונותנת ללב את הזמן, אל הדרך,

אל מסע לא ברור אל חופים אחרים,

עוד חופי אהבה, עוד חופי נדודים...