אור עמום דולק כסהר בכרם שחור של כוכבים,

ממהר כי נחל החיים סוחף אותי

 אל תוך עולמו הישן נושן.

מרצד על עיניי כאייל בסבך

בוער אש קרה שמפרה את תפיסת השחור בעולם הזה.

והפתילה עודנה דולקת ולהבתה

חובשת עצמה בכיפה של צבעים המעטרים את ציץ ראשה בעיוורון.

מראה לי את דרכי האבודה,מסמנת לי שביל אפר זהוב,

כחמה מלטפת באור בוקר רטוב.

והדרך מתמשכת ארוה מכל הדרכים שהלכו רגליי המתות.

מצפה לקריאת עורב זחה,שתנעים את יומי בקולה החורצת ראשים,

שתגדיל לעשות ותתקע קריאה קורעת גרון,שתסיים את דרכי המתישה.

ובו בזמן נחלי האהבה החלו זורמים תחת רגליי שנים שכחו

מהו ריח שושנים קוצניות,בצבעי ארגמן של אוהבים צעירים.

מעלה קו עקום על שפתיי,קו שלא נגמר,כמו דרכי בנהר החיים,

כך ישמח לו האדם בעודו נושם את אוויר ההרים

השטוף באהבה אמיתית של ימי כאב, באכזבות ילדים, ושמחת נעורים יפה.