השמים נראים זועמים,

כועסים על אנשי העולם.

או אולי בגללי,המנוּע מטוב,

מרטיבים הם את שמי האיתן.

טיפות כה גדולות מנקות את עיניי,

שכבו מראות המאיר הכביר.

זורמות בראשית עורקיי,

שוטפות את הרוע מזיק אישוניי.

מביט על השמש היורדת אט אט,

מחכה שתכבה,שיגוז אור היום.

אוהב את הליל,מתהלך על החוף,

עם הסהר שוכב אני,לישון בחלום.

משחרר את אזניי בכדי לשמוע השחפים,

הקוראים לי בקול לא נשמע באוויר.

רק בראשי השקט,היודע דבר,

כומסים לי הם,את סודות הלבנה.

שלוחשת להם,

כשיגמרו המילים,נוכל אנו לכתוב,

רק בצבעים,

בצבעי הקשת,צבעי הירח...