הם לא אתך כל כך מהר, ארבעים יום אתה פה בסרטים שלך ו–בום, אכלת אותה מורים יוצאים לשנת שבתון ואתה לארבעים יום לא יכול לצאת בעצם אל תסתכל, עזוב, חבל על העיניים הטובות, הקורנות שלך, רד בעיניים עצומות, כשתגיע למטה הם כבר לא יהיו שם. משה טרם הציץ. הסיטואציה מבלבלת אותו. הוא עדיין לא יצא לגמרי מהסרטים. אין לו מושג מה קורה שם למטה, לכן הוא לא יכול להתווכח. בכל זאת, צריך להציל אותם איכשהו. בינתיים המלאך הרע מביט בהערצה בחרב המבריקה שחידד. הוא מוכן. פאדיחה... – נפלט מפיו של משה. המלאך שמחדד את החרב הגדולה מתכווץ במקומו. משה מונה את טיעוניו: (א)פעם השקעת בשבילם, זאת אומרת אתה אוהב אותם (ב)פאדיחה מהמצרים (ג)האבות, האבות, נוסטלגיה על כל הטענות האלה יש תשובות. האם זה יעבוד? "וינחם ה'" במילים אחרות, דאגת לפאדיחה שלי, סבבה, עכשיו תפתח את העינים – תתמודד עם הפאדיחה שלך. "ויפן וירד" השליח שכנע את החתן, הוא רץ עם הטבעת אל הכלה. טבעת יקרה, הכי יקרה והכי עוצמתית בעולם. הוא לא ימסור אותה. הקידושין יחכו. וכאן מתחיל רצף אירועים טראומטי וקשה. הוא פוגש את עוזרו, איש סודו – והוא לא בעניינים, הוא פוגש את אחיו, רעו הקרוב – והוא כל-כך בעניינים, כל-כך חיוור, מסכן, בוכה, מבויש... הוא לוקח את בני שבטו, וטובח אתם שלושת אלפי איש. הוא חוזר אל החתן, ומביא טבעת זולה יותר, קלה יותר, דינמית יותר. קידושין רגועים, שקטים, לבָנים.