"תראו אותי!" היא חשבה לעצמה, בעודה מקלפת רגל אחר רגל מהכביש באיטיות דביקה.

"רק תסתכלו עלי! תביטו על הפנים שלי! תדעו שאני כאן!"

כמעט מתחננת, בלי סיבה של ממש, וכאילו אין עוד אדם מלבדה בכל עולמנו הקר- אף אחד לא מקשיב או שומע. כאילו היא אינה קיימת.

הדרך כאילו מתארכת ומתרחבת מול עיניה, עושה סיבוב של 360 מעלות  ומתפתלת סביב עצמה. רק אתמול עוד היה נדמה לה לשניה אחת, שהיא באמת שם. שיש לה רגליים וידיים פה וראש, ובטן. היא יכולה להשבע שאתמול לרגע קצר ממאית שניה, הייתה לה בטן.

שמיים סגולים מלאי עננות התערפלו מתחתיה. כמעט ואין שמש זורחת  בשלוליות הדלות האלו. והדשא הצהוב והלח התפשט במעגלים בשוליים, כרומז על בתים הנמצאים אי שם מאחוריהם. כאילו הם יותר חשובים מהדשא עצמו.

מה באמת קרה אתמול? בשניות הבודדות בכל חיה הקצרים שגרם לה להרגיש כל כך שונה מתמיד, כל כך גשמית, כל כך שם..

ואז, הכל נשכח, כמו איזה חלום שמתמוסס עם פקיחת העיניים בבוקר.

היא התעוררה לידו, הוא עוד ישן, מן הסתם. שלו ונושם ברכות. השמיכות התחבאו מתחת למיטה. היא לקחה לגימה מליקר השוקולד המונח לצידה. כנראה שהיה לילה פרוע. לבשה את מכנסי הג'ינס הבלויים שלה והלכה לצחצח שיניים.

כשהוא התעורר, היא כבר לא הייתה שם. בעצם, היא הייתה שם, אבל הוא לא ידע את זה. הוא חשב שכבר הלכה, כמו תמיד. עד שהגיע לצחצח שיניים.

היא נופפה אליו באהבה אך נראה שהוא אינו מגיב, אולי אפילו עצוב מעט. בריצה הוא פנה אל הטלפון. בהליכה מסוגננת ומלאת אושר היא יצאה מהבית לפני שהספיקה עוד לומר לו בוקר טוב, אולי כדי לא להפריע לו בשיחה החשובה, ואולי כמחאה על כך שלא אמר לה קודם, והוסיף נשיקה כמו שהוא תמיד עושה.

הלחץ, העבודה, היא לא יכולה להאשים אותו. אבל עכשיו היא חשבה על זה, לא אתמול.

היא המשיכה ללכת במעלה הכביש, היישר אל ביתה החדש.

באוטומטיות זרקה את המעיל על מצבה שהייתה שם, חלצה את נעליה, ותפסה איזה כר דשא רך לבלות בו את הבוקר..