ישבנו, אני וביתי בת ה-7 באוטובוס לראשון, בשעה עשר וחצי בלילה. ביליתי איתה בקניון רחובות עם חברות והיה בכללי יום נהדר. אך כשישבנו שם, שתינו, על ספסל האוטובוס המרופד משבצות, הבחנתי בנערה, אולי בת 15. שערה החום והגלי גלש עד אמצע גבה, עיניה היו עמוקות ושקועות במחשבות על דברים-שמעסיקים-את-הנוער-של-היום, שפתיה ציירו חיוך מוגזם ואולי מעט מופרע, ששר בלי קול מילים דוממות ממלודיה שבקעה מאוזניות הדיסקמן הרעוע שלה. היה זה מטריד ביותר. ככה סתם, באמצע חיינו הנהדרים משהו, לפגוש ביצור מגוחך כל-כך, שכן, חיוך שכזה, מאושר עד אין קץ, מסתיר שמחה כאילו בת 2000 שנה, בגילה! מה היא יודעת על החיים בכלל? איך היא מעזה לחייך כך בטיפשות מול כל הקהל באוטובוס?! בלי שום בושה ממש, פשוט חיוך מאושר ועיניים צוחקות. בלי לחשוב או לערער לרגע קט בחיילים הפצועים, בילדים רעבים ללחם, או סתם הולכי רגל ברחוב הצפוף שחוו אבדה קשה מנשוא, או עומדים לחוות אחת בקרוב. בוודאי בילתה עם חברותיה המופרעות. או שמא גרוע יותר- מתפלשת באהבה עצומה ל"חבר" שלה. במחשבה על כך כמעט חייכתי אני. עצם המחשבה על דבר כל כך טיפשי זה, נראה אבסורדי ומשעשע כאחד. אך מיד התעשתתי. אין זה יאה לחייך ככה סתם, כמו אותה נערה טיפשה. בוודאי מאוהבת כולה בנער שוטה. הם בוודאי מחזיקים ידיים בהנאה צרופה, סמוכים ובטוחים שכך זה יישאר לנצח. אבוי לה. רחמי עליה גברו משניה לשניה. היא כה מאושרת עכשיו, בכל רמ"ח אבריה כך רואים, הטיפשונת, שוחה בהתאהבות ילדותית לאדם שעוד לא מלאו לו שני עשורים ואינו יודע להבחין בין טוב ורע. כל כך נאיבי ותמים להיות שמח בגילם. ומטופש. ובעודי ספק מלגלגת ספק מרחמת על עלמת החן המחוייכת, הכסילה שולפת מתיק הג'ינס המקושקש שלה- עט שחור, וככה סתם, בלי אזהרה מוקדמת, בלי לחשוש לכבודה, בלי שמץ של היסוס- כותבת. ועטה המתנפנף, מרשרש על גביי קיר האוטובוס מילים תועבה. ואז מתיישרת בשנית, חיוכה המרגיז מרוח על פניה, כך ששינייה מכוסות ריבועיי המתכת המפדחים מבצבצות מבעד לשפתיה האדומות, וחושפת כתובת קיר שאילצה אותי להסתיר את עיניה הרכות של ביתי ולרדת מהאוטובוס במבוכה: "האדם המאושר בעולם הייתה פה 17.8.06"