היא שאלה אם אכפת לי, והדליקה אחת קצת עקומה.
העשן הנפלט באיטיות סמיכה מאפה, כאילו הניע אותי באופן אינסטנקטיבי להזיז את ראשי. שפתה רטטה, "אני כל כך מאושרת". זה מה שחשוב.
נערה עגולה, מלאת נמשים ופרכיות אורז ישנות. כל כך פשוטה, ועם זאת כל כך מורכבת. כמו תצרף של מיליוני חלקים, אשר בכל פעם שנדמה שהוא מושלם, חסר בו חלק אחד קטנטן שישלים את התמונה המלאה.
היא שוב שותקת. לוקחת שאיפה מענגת, ועיניה נוצצות באור הפנסים הזהובים שמעלינו. מה אוכל להגיד לה שלא יהיה חסר חשיבות לאישיות נעלה כמותה? במה אוכל להטריד את נפשה בלי רגשות אשם, על שהפרתי את שלוות המתים הזאת, כאן על הספסל? רגעים כסופים שישמרו לדורי דורות, אי שם בתוך זיכרוני המתעתע.
בשעוני הדקות עוברות, מילה פה, מילה שם, והרבה אושר מהול בעשן המרחף מעלינו. מידי פעם אנשים ההולכים מסביבנו בשעת לילה זו, מרעיפים מבטים, ספק מרחמים, ספק מתעניינים בנעשה.
זאת גמרתי בדעתי. לא אומר דבר. לוקחת את הבקבוק הריק שלי וממלאת פי מים. לא. לא אוכל להטריד את נפשה הכה שלווה ושקטה.
אשמור דבריי לאחר כך. מה שלא יהיה, בוודאי אשכח.
לוקחת שאיפה אחרונה מבדל הסיגריה הדומם בידה, ובחיוך אחרון מלא אהבה אל הגדם הלבן, מאפירה ושבת להתבונן בפניי הנפולות, כמחכה לשיחה מצידי.
לא. לא הפעם. הפעם אני אשקוט.
