***
זכרון. אני שונאת את המילה הזאת. היא מעבירה בי צמרמורת וריח של זקנה.
עבר, בשביל מה להתעסק בו. זה כמו לחשוב על העולם הדמיוני שיצרת בילדות. זה כמו לשקר.
זה לא משנה לי מה נמצא שם. אני שונאת את זה.
***
"דורה, את זוכרת אז שישבנו אצלך ואת סיפרת לי שאת רובוט, ונפלת על הרצפה ואמרת שאת מתה, ורק אני יכולה להציל אותך?"
היתי צועקת מפחד ומתאמצת לא לבכות, פוקחת לה בכוח את העיניים ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא באמת נכון. אבל דורה לא רצתה להזכר בזה. היא הייתה קטנה ומטופשת, בעלת דימיון שהיה גדול ממנה בכל מידה אפשרית. "לכל אחד יש את הדברים המוזרים שלו, ואחותי סיפרה לי את זה ואני האמנתי לזה, לא יודעת למה." אומרת דורה.
"את יודעת שכשהייתי קטנה , הייתי יושבת בחדר בלי שאף אחד ראה וגוזרת את השיער שלי.
חתיכות שחורות נשרו מהראש אל עבר הידיים הקטנות האלה,שניסו לתפוס את כל מה שירד.
ואז, ברגע של שפיות אספתי את הכל והחבאתי מאחורי הארון בחדר. במשך שנים."
"ומה קרה אחר כך" הייתה דורה שואלת אותי . ואני אמרתי ששום דבר. השערות שלי נשארו שם והשאר צמחו על הראש בלי צורה מוגדרת. "לא ניקית את החדר, או אולי אמא שלך, ככה הוא נשאר מלא בלכלוך?" היא אמרה. הן תמיד נעלמו משם איכשהו." עכשיו שאני חושבת על זה, את יודעת,כנראה שאמא שלי באמת ניקתה שם."
"טוב, גם לי היו סטיות". דורה שכחה שהייתי שם בימים שהיא הייתה רובוט. אבל לא אמרתי כלום ונתתי לה להמשיך לדבר.
"חשבתי תמיד שכל אחד עם קצת נסיון יכול לקרוא מחשבות. הייתי יושבת בשקט ומתרכזת, בוהה במישהו אחד שנמצא מולי ומנסה להבין מה קורה שם." היא עצרה. " תראי," אמרתי " הרבה ילדים חושבים על כל מיני כוחות-על שיש רק להם סוג של יחידי סגולה. זה בא מכל האגדות והסרטים המצויירים."
"זה לא ככה, אני פחדתי לחשוב. אני ידעתי שכולם קוראים מחשבות. וכמה שהתאמצתי, רק אני לא הצלחתי. וכל מחשבה שלי,היתה כל כך חשופה." זה באמת מפחיד אמרתי לה.
"תגידי דורה, את חושבת שאם לא היינו נפגשות איפשהו בגן היית מדברת איתי היום?" שאלתי.
"לא נראה לי." נעלבתי מתשובתה. "למה לא ?" שאלתי שוב.
"את חושבת יותר מידי, נראה לי שהדבקת אותי בזה. זה לא מוצא חן בעיניי".
ואם באמת יש עולם בחוץ שרק משמש רקע לכל מה שקורה בפנים, אז למה הצבעים בו כל כך מסנוורים,מכאיבים. לכל אחד היתה ילדות. שלי נראית לי מפורטת עד כדי גיחוך.
ובכל זאת, משהו שם חסר. יש איזשהו חור שאני לא יכולה להבין.
"אז מה? תמשיכי הלאה. החור בעבר. את כבר לא. תעזבי את זה." דורה אומרת ולא משאירה מקום להתווכח על זה.
איכשהו הוא גדל. אין לו יותר סוף.
זה כנראה הגיע מדורה והרעיונות החולניים שלה.
***
ועוד ליל שישי שפוך.
"את בכלל שמעת מה קרה שם?" דורה פנתה אלי ."את יודעת שהוא התפטר"
דיברתי איתה על פוליטיקה. הזמן עבר בדיבורים על מה הם צריכים לעשות שם למעלה.
הדמוקרטיה פרחה.
"אז את רוצה ליסוע ?" לאן נלך התחלתי לחשוב והיא קטעה אותי, "אין לי כסף".
שתינו תה (אחרי הקפה והעוגה של קודם) ודיברנו על אנשים מפעם ומה הם עושים היום.
הרגשתי כל כך זקנה, חלשה.
בזמן האחרון אני לא יכולה לסלק את התחושה שאני חייבת להחזיק מעמד רק בשבילי. אין מי שידאג לי ולכן הכל תלוי בי ונקודת השבירה מתרחקת. אפילו הרעיון לחסל את עצמי מפסיק לקסום, בידיעה שאין זה משנה לאיש , כולל אני, מה יקרה לי מחר.
אני כבר לא יודעת בשביל מה, הכל נראה לי כבד פתאום ואני עייפה. אני מרגישה מיותרת וסמלית.
כן, יש לי עוד דברים להספיק, אבל הם ברירת מחדל –אם אני כבר כאן...
"טוב, אני חייבת ללכת הוא מחכה לי בבית..להתראות" ודורה נסעה. אני כבר הייתי בבית, רק אני הייתי שם.
***
ולפעמים נשארות אחריה מחשבות. לפעמים דורה הייתה הולכת לאיזה מקום, וחוזרת מלאת שאלות על עצמה. לפעמים היא הייתה מבקשת ממני תשובה, ואני ניסיתי לענות. כמו על חלום של מישהו אחר – לנחש דברים שלעולם לא תבין.
בדרך כלל היא היתה מרוצה מהניתוח שלי, היא אהבה להקשיב לי. בגלל זה היא חברה שלי כנראה, אחרי כל השנים.
שעוברים את הקו בין החברות מטשטשים איפשהו הגבולות. קצת קשה לי לראות איפה דורה מתחילה ומאיפה אני ממשיכה.
דורה היא אחת מהיפות ביותר, ואני זאת אני. מבחוץ הכל ברור כמו גבולות מלחמה.
אבל אני מכירה אותה, היכן שהיופי ישן, נמצא הצד הזה של דורה. כל הגועל שלה.
דורה שונאת את החוסר איזון הזה, הוא משגע אותה היא אומרת.
לפעמים כמו כל אחד היא תוקפת וזה לא צפוי וחד. לפעמים היא פוגעת.
היא טיפוס די רגיל אם נוריד את כל המסביב, דומה לי באופן מסוים.
ושוב נעלמת ומשאירה מאחוריה מחשבות.
תגובות