אני בכלל לא ידעתי למה אני עובדת. לא הייתי רעבה, ולא רציתי שיהיה לי מקום לישון בו.

את הכסף הייתי שמה מתחת לקופסא כבדה ולא סופרת אף פעם.

עד שיום אחד הציעה לי חברה לסוע לטייל איתה. רציתי לקנות חולצה ארוכה וחמה ללילה, וראיתי שיש לי המון כסף. ערמות של מטבעות, שטרות סגולים וחומים, עם מספרים נוצצים ואנשים מתים.

באמת שלא ידעתי מה לעשות עם זה.

הלכתי לחנות ובחרתי את החולצה הכי יקרה שהייתה שם. היא הייתה גם הכי פחות יפה, מסורבלת ובעלת צבע אחד בהיר וחיוור. השארתי את התג ושלחתי אותה למישהו שכמעט שכחתי. לא יודעת למה, הצבע של החולצה הזכיר לי אותו.

הוא שלח לי מכתב תודה, החברה שלו ממש התלהבה מהחולצה, ואנחנו באמת צריכים להפגש מתישהו, בקרוב.

בטיול הזה הלכנו חמישה אנשים. בלילה ישנו באוהל קטן והיה לי קר מאוד. הם שאלו אותי למה לא הבאתי משהו ארוך ואמרתי שסתם, שכחתי.

אחד מהבחורים שנסעו היצע שנעשה סיבוב באזור, יש לו עוד מעיל. מאז  אנחנו חברים.

אני אוהבת ללבוש חולצות גדולות שלו, במיוחד כאלה עם הריח שלו. ובכלל, בבית החדש ששכרנו ביחד, יש חדר וחצי עם מיטה שטוחה שאי אפשר ליפול ממנה. בחלון המרפסת יש עציץ ובין לבין מסתובב חתול בלי עין שהוא קורא לו מיצי ואני קוראת לו חזי. אנחנו קוראים לו ביחד, כל אחד בשם שהוא מעדיף, ובודקים למי הוא מתקרב, לאיזה שם הוא מגיב.

בדרך כלל הוא לא זז. ואז הוא אומר שזה בגלל שהוא חתול, ושאנחנו צריכים להביא כלב. שאלתי אותו למה? מה רע לנו עם חזי הקטן? והוא פשוט אמר, אין מה לעשות, לחתולים אין רגשות.

ועכשיו אני בוכה דמעות של זהב. גם הוא לא חשב שככה נגמור. ואנחנו חושבים ביחד, אולי בפעם האחרונה. לאן ילך החתול? אין לו כבר שם, ופתאום לשנינו מאוד אכפת מסתום העין הקטן. אף אחד לא מזכיר את היותו חצי חירש וגם די עקום. זה לא משנה עכשיו.

טוב , תיקח אותו אתה. לא ,הוא שלך. אבל אתה מצאת אותו.

ועכשיו אני בוכה דמעות של זהב.

"למה את בוכה? אין מה לעשות. ידענו שהוא לא יחיה לנצח." הוא הלך להביא משהו מהחדר השני , שמעתי קולות של הזזה וגרירה.

"הוא חתול, את יודעת שהיו לו כל מיני בעיות בריאותיות, נקבור אותה במקום מיוחד, ליד העצים במקום שנפגשנו בפעם הראשונה." ואהבתי אותו, כי הוא ידע איך לחבר את כל החתיכות ביחד.

אז כבר אין לנו חתול. אנחנו עדיין ביחד.

ואמא שלו תמיד נחמדה אלי. נחמדה מידי.

היא אוהבת אותו כמו שהוא. עם כל הדברים הקטנים המעצבנים שהוא עושה, עם כל הבדיחות הטיפשיות והפרצופים שלו. אני מקנא בה, היא יכולה לראות את המלחמה ולחבק את הגנרל.

אולי בגלל שהוא הבן שלה והיא חייבת. הוא לא הבן שלי.