זה סביר שאני חולה נפש בדרגה נמוכה.

מאוד קשה לי לאפיין את התסמינים. אני מניח שזה מתאפיין בסוג מסוים של היי, ועשייה מרובה. ואחר כך בשעמום טוטלי וחוסר רצון לעשות כלום. יש גם המון זמני ביניים אפורים.

יותר סביר שכולנו חולי נפש בדרגה נמוכה. זה מסביר כמה דברים.

אם כולנו חולי נפש זה מסביר הרבה למה העולם כפי שהוא.

אני יושב בחדר, וגשם יורד בחלון. האור שמסתנן פנימה הוא אפור, והעיר בחוץ נראית אפורה עוד יותר. קר פה. אני משפשף את הידיים זו בזו ומביט בהבל פי שנפלט כמו עננה מבין השפתיים. קר! מושיט יד ומדליק את מנורת השולחן. אור צהוב-נחושת מתפזר לאורך החדר, מאיר את כותרי הספרים שעל המדף.

אולי היא תתקשר, אני חושב לעצמי. אולי היא תתחרט.

אני מושיט את היד אל אחד הספרים ולוקח אותו בידיים. "ספר הזוהר", אומרות האותיות הזהובות שעל הכריכה. אני מדפדף בו.

אהבתי אותה יותר מדי זמן. זמן שנראה לי כמו נצח. לא הייתה לי סיבה מיוחדת לאהוב אותה, ושכלי ניסה נואשות למצוא את הסיבה שבגללה התאהבתי. עם זאת, ללא שום סיבה הגיונית, אהבתי אותה. והיא לא אהבה אותי חזרה. פשוט כך. וכשהיא אמרה לי, "זה נגמר" – חשבתי שאפול ואבכה. חשבתי שאצעק, אבעט ואתלוש שיערות מראשי. אבל רק בלעתי את רוקי ושתקתי. ושתקתי כשהיא אמרה שהיא מצטערת. ושתקתי כשהיא אמרה שאנחנו לא מתאימים. שתקתי גם כשאמרה שאינה מוכנה עוד לקשר ושהיא רוצה שנישאר ידידים. ואחר כך הלכתי, ולא אמרתי דבר. וכשחזרתי הביתה, התיישבתי ליד שולחן הכתיבה ובהיתי. בהיתי בחלון, בעיר שמוסתרת בערפל. ואחר כך הדלקתי את האור ופתחתי ספר. דפדפתי בו עד שנרדמתי.

טרררינג! טרררררינג!

הטלפון מעיר אותי משנתי. אולי זאת היא, משהו אומר בתוכי. אין סיכוי, אומר משהו אחר.

אני מגשש אחר השפופרת ומקרב אותה לאוזני. "הלו?"

אין תשובה. "הלו?" אני שואל שוב ומרגיש את כל כובד הריקנות שנמצאת בצד השני. "מי זה?"

"אתה יודע מי זה," עונה קול תקיף של גבר, "ואני אף פעם לא טועה במספר."

"מה? מי אתה?" אני מוריד מבט אקראי אל הספר, ועיניי קולטות מילה אחת בלבד. "מלאך?" אני שואל.

"מספיק קרוב." הוא אומר. "עכשיו תשטוף את הפנים וצא החוצה."

ואני, כמו רובוט, הולך לכיור ומתיז מים קרים על הפנים. אחר כך אני לובש מעיל, כפפות, כובע, ויוצא מהבית.

הוא עומד בחוץ, מחכה, במעיל-רוח אפור וכובע שוליים – ואני יודע שזה הוא, משום שאלו אותם בגדים שהרגע לבשתי.

"מהר," הוא אומר, "אין הרבה זמן – בוא נרוץ!"

ואנחנו רצים על האספלט הקפוא, לאורך המדרכה המרוצפת... והנה אני מזהה את גן המשחקים המוכר, ואת הבית ספר שבו למדתי כשהייתי עוד ילד. ועכשיו הרגליים שלנו רומסות את הדשא, שמכוסה רסיסי טל – והנה היעד נראה כבר קרוב: פסל מרהיב שמתנשא לשמים.

"אליהו!" קורא הגבר שרץ מימיני. "אליהו!" מצטרפים אני וכל השאר. יש כשישים מאיתנו סביב פסלו של הנביא – כולנו בכובעים ומעילים אפורים. כולנו מיוסרים, עם כאב בעיניים. אני מרים את עיניי לשמים – הם לחלוטין מכוסים ערפל. זה קורה רק פעם אחת בשנתיים.

"כולם להתאסף!" צועק אחד שנראה כאילו הוא המנהיג. וכולנו עושים סביבו מעגל, יודעים וגם לא יודעים מה קורה פה. "אנחנו ננסה עוד פעם אחת," הוא אומר, "ואם לא נצליח – תהיה לנו הזדמנות רק עוד שנתיים."

ואז כולם מתחילים לפשוט מעילים. ללא בושה, ללא פחד. גם אני פושט את שלי, נותר עירום ורועד מקור יחד עם עוד כשישים גברים בני גילי, שמתחילים להצמיח כנפיים. ואז אנו נושאים תפילה ארוכה, ממלמלים מילים בשפה שגוועה כבר. וכשאני אומר את המילים, אני לא מתכוון להן באמת. אני לא מתחרט. אני רק חושב עליה, ועל העתיד שהיה יכול להיות לנו ביחד.

ועם סיום התפילה אנחנו מזנקים לרקיע, טסים מהר יותר ממטוס סילון, קורעים את האוויר בכנפיים.

"אנא, אבינו, זה מקום נורא מדי להיות בו!" צועקים כולנו ומתדפקים על שערי השמים. "תן לנו לחזור!"

"טיפשים!" רועם בקולו שומר הכניסה, "תפקידכם לשמור על הארץ!"

אך אנחנו, סומים וחירשים, ממשיכים להכות באגרופינו על הדלתות ולזעוק בתחינה – כמו עטלפי-מערות שכוסו להם האוזניים.

לדעתי, סביר יותר שכולנו חולי נפש בדרגה נמוכה. זה מסביר כמה דברים. אם כולנו חולי נפש זה מסביר הרבה למה העולם כפי שהוא – הרי אלה שאמורים לשמור עליו זה אנחנו.