הקרשים נשרפים אט אט,

הלהבות עולות מעלה,

הופכות לעשן, ונעלמות.

לאט דועכת הלהבה,

הכוח נגמר.

ואז, נוחת עוד קרש,

עוד חתיכת עץ באש הדועכת,

ולהבה שואגת מזנקת למעלה.

ואני מביטה, יושבת בשקט.

הכאב ברגל מפריע לשלווה.

ברקע "כל האמיצים עוזבים"...

והלב שומע, ונחמץ.

אבל, יש משהו נכון.

ואז, חום פתאומי,

אור מציף את הדף עליו אני כותבת.

כמו אדם הקם מן השינה,

עם כוחות מחודשים,

כמו צמח המקבל מים.

ואז, עשן עף,

ישר אל הפנים.

והגרון נחנק,

כאילו החיים תמים,

אבל מים מסלקים את ההרגשה.

והאש בוערת,

בוערת,

והלהבות עולות,

הופכות לעשן,

עשן הנמוג בשמים.

כן,

כמו אדם הנולד,

עולה לילד, נער, בחור,

הופך לעשן, כזקן,

ואז נעלם, כמת.

(ל"ג בעומר, אייר תשס"ה)