ערבו של חג פעם, פרם,

ניגש לשבת ואז קם,

הרוח שר, הגשם תר,

ובלי משים - כבר מאוחר.

לנשוף, לשאוף, להיאנח,

לרוץ, לצחוק ולכייף.

אך יש ויהיו תמיד את השונים

האחרים,

ואת אלה שמאחרים,

אל שולחן הסעודה

מסתערים בהמולה,

צוחקים, בודקים, מייללים,

ואז ידיים אוחזים [?]

לוגמים עוד יין ועוד טיפה

ומי שם לב לסערה?!?

אורות מרצדים בחן

חיוך נשלח, ויש בוחן,

וריחות החג עוגבים מעל

כמו עננים שגשם מבטיחים לכלל.

צוחק, בוטש, תר ודורש,

אפיקומן - פרעה? המן?

נע כה וכה, רץ אץ ותר

ועוד מקום אחד נותר,

ושם גדוד של ילדים דוממים

אחר שללו גם הם תרים[!],

רוחש, חורש ומתעטש

יש לו תוכנית - כן, לפשפש,

צוהל ליד מקום שלול, כמו מצא עצמו בלול,

צוחק, שמח, מאושר

טוען כי בידו המאותר,

והגדוד באנחה מפזר ההפגנה...

והקטון, שובב, תכמן, מוצא הוא הוא את האפיקומן...[!]

23/04/2005