כל ימיי חשבתי את עצמי לאיש אמת. במשפחתי - אמרתי להורים, לסבא, לדודים ולדודות בדיוק מה אני חושב. כך גם בצבא ובישיבה. תמיד הייתי איש אמת, אפילו יותר מדי. מרוב שהייתי אמיתי עם עצמי, ייחסתי לעצמי כישלונות גם במקומות שהיו לי הצלחות – לא בגלל שלא ראיתי שהצלחתי אלא שהכישלונות בלטו כהרים מול עיניי. כך, ידעתי שהרב דימשיץ צדק והצלחתי למשוך אלי כמות לא מבוטלת של תלמידים. הפכתי אותם למעריצים שלי, נהייתי בפי חלקם למעין 'גורו'. אבל אני עצמי שנאתי את הכינוי הזה כששמעתי אותו בפעם הראשונה. אני 'גורו'? הרעיון הצחיק אותי. נכון, אמרתי את הדברים שאמרתי לתלמידים תמיד בביטחון עצמי רב ולעתים זעמתי על שחולקים עליי, אבל מעולם לא שכחתי מי אני: אני הילד בן תשע עשרה שרצה למות - ועדיין רוצה, כמעט בכל יום. את כל דעותיי, את כל הלהט שהיה בי שאבתי מתוך תחושה שאני נצמד אל הקיר, שזהו יומי האחרון.
לא הייתי בטוח בעצמי כפי שמקובל לראות את המושג ביטחון עצמי. לא הייתי אדם בעל עמדה מנומקת שיכול לעמוד מול סוללה של הורים ומורים או אנשי מקצוע בתחום החינוך ולהגן על טענותיי. לא! הייתי יגאל! וזאת הייתה הטענה היחידה שטענתי. בכל משפט שאמרתי ובכל טענה שטענתי בעצם הייתה חבויה האמירה הבאה: אי אפשר אחרת כי אני, יגאל, מרגיש על בשרי שאי אפשר אחרת.
העניין הוא שעד למפגש עם שרית חשבתי שזאת לא בעיה. כלומר, חשבתי שזה שאני רואה בכל דבר את עצמי ולכן הוא נהיה חד משמעי, מוחלט, זאת לא בעיה. חשבתי כך כי הרב דימשיץ נתן לי את התחושה שזה בסדר לחשוב כך. הוא נתן לי את התחושה שלאינטואיציה שלי יש שם מקצועי – חינוך. נכון שכל המורים, היועצת והפסיכולוגים לא אהבו את זה – אז מה? אני הרגשתי שיש לי הצדקה מקצועית מאחד מהאנשים המנוסים ביותר בעולם בכל מה שקשור בבני אדם.
אבל המפגש עם שרית הוכיח לי אחרת. המפגש עם שרית הוכיח לי שלמרות שאני לכאורה חושב ופועל באותה הצורה בדיוק כמו הרב דימשיץ, הרי שאנחנו נתפסים בצורה שונה. בתחילה סברתי שאם שרית מעריכה כל כך את הרב דימשיץ, שעזר לה להיפטר מבעלה הקודם, היא תעריך גם אותי – תלמידו הנאמן והקרוב אליו ביותר. אבל זה לא קרה. שרית ראתה בי את מה שהייתי – ילד. איכשהו, למרות הדמיון בחשיבה ובפעילות, הרב דימשיץ היה הרב דימשיץ – פסיכולוג עם שם בינלאומי – ואני, הייתי רק אני.
נשארתי בלתי מוגדר. הייתי כל השנים הללו אני עצמי וחשבתי שנהייתי גם חלק מהתלם, שנעשיתי איש חינוך. אבל טעיתי.
אבל איך הרב דימשיץ לא רואה את זה?
זה היה אולי מה שהפליא אותי יותר מכל. הכרתי את הרב דימשיץ כאיש חד וחריף. האם הוא לא רואה את מה שאני רואה על עצמי? האם הוא לא רואה שלא נהייתי איש חינוך אמיתי? עם כל הכבוד אליו, לא יכולתי להתכחש למה שהרגשתי. ומה שהרגשתי היה שאני לא יכול להמשיך לחנך.
התלמידים היו ממשיכים להציף את חדרי. מה הם רוצים ממני? תהיתי. במהלך השנים שבהם הדרכתי בפנימייה נהיה לי שם של פסיכולוג. אנשים היו באים לחדרי ומספרים לי על הבעיות שלהם ואני חשבתי באמת ובתמים שאני יכול לפתור להם אותן. המפתח לפתרון הבעיות, האמנתי, נמצא, כפי שהרב דימשיץ לימד, באבחון נכון של כשרונו הייחודי של כל תלמיד. כך, אם תלמיד היה מתלונן על חוסר מוטיבציה וסיפוק, הייתי מתחקר אותו על רצונותיו ותחביביו בצורה יסודית. הייתי מנסה לדלות ממנו את התחום בו הוא מרגיש הכי טוב שאפשר ומעודד אותו להתמיד בכיוון הזה גם אם זה לא תואם את שאיפת ההורים או מסגרת בית הספר.
אבל בשלב שבו הייתי, התחלתי לפקפק בעצמי. איך אני יכול להמליץ למישהו אחר על הדרך למצוא את עצמו אם אני בעצמי מרגיש שלא מצאתי את עצמי? המצב נהיה אבסורדי לגמרי: אנשים ציפו ממני להיות "חזק" בשבילם. אני סימלתי בשבילם את העמידה על הייחודיות שלך מול המערכת שמבקשת למחוק אותך. הם שאבו ממני חיזוק אבל אני בעצמי – לא היה לי על מי להישען.
נהייתי פחות ופחות תקיף. בעבר הייתי יוצא לקרב על כל תלמיד. כל פעם שחשבתי שאני מבין את טובת התלמיד יותר טוב מהמורים או ההורים שלו, הייתי נלחם במקומו, הייתי הגב שלו. ואילו עכשיו, נרפיתי. שוב ושוב הייתי עונה "לא יודע" על שאלות שנשאלתי והרביתי למשוך בכתפיי. מניין אני יודע מה נכון, חשבתי, הרי עד עתה חשבתי שהשיטה של הרב דימשיץ עובדת והנה, נוכחתי במקרה שלי, שלא.
באותו זמן התברר לי עוד משהו. הבנתי לפתע שהתלמידים לא מעניינים אותי. לא שלא היה אכפת לי מהם. היה אכפת לי מאוד! אבל הבנתי שכשחשבתי על הבעיות שלהם, תמיד חשבתי באותה צורה. תמיד השלכתי מן המבנה הנפשי שלי אליהם. הייתי בטוח שאני מבין את הבעיה שלהם במאה אחוז כי גם אני עברתי את אותו הדבר בדיוק וגם אני הצלחתי להתגבר על הבעיה. אבל אולי הם אנשים שונים ממני לחלוטין? אולי המבנה הנפשי שלהם בכלל לא דומה לשלי ומה שעוזר לי לא יעזור להם? האם יש לי באמת כוח לשבת ולהתעמק במבנה הנפשי של כל תלמיד ולהבין כל דבר מנקודת המבט שלו? ביני לבין עצמי הודיתי שלא.
אז מה עושים?
חיכיתי למשהו.
למה?
הייתי יושב בישיבה ומסתכל מהצד על החברים שמתווכחים בלהט ולא הייתי שותף לוויכוחיהם. אחרי שכולם הלכו הייתי ממשיך לשבת ולהרהר. מה השגתי? רציתי להיות אחד ששולט במה שהוא עושה, ראשון בתחומו. בלימוד – לא הצלחתי. גם בהדרכה לא הגעתי למה שרציתי. גם לא הגעתי לאיזשהו מעמד מכובד בתחום כלשהו. איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שאדם כל החיים שלו מתאמץ ולא מגיע לכלום? אותי חינכו על המשפט: יגעת ולא מצאת – אל תאמין!
שוב ושוב הייתי חוזר ומעיין בכתביו של הרב דימשיץ. יצירה, כך חזר הרב דימשיץ בכתביו בכל הצורות והגוונים, היא המקום היחידי שבו אדם שולט לגמרי בקיום. העולם כפי שהוא ללא היצירה הוא ג'ונגל שבו החזק שורד. לכן, אם אדם רוצה לשרוד בעולם מבלי להשתלב במלחמה האכזרית והכוחנית הוא חייב לעסוק רק בדבר אחד – יצירה. ולכן כל אחד חייב למצוא את התחום הייחודי לו שבו הוא יצירתי ולעסוק רק בו וכמה שיותר. ברגע שאדם ימצא את התחום הזה יהיה לו טוב ויהיה טוב לעולם.
אני לא יודע למה, אבל בכל פעם שהייתי קורא את הדברים האלה, נהיה לי טוב. שוב הייתי מרגיש את תחושת ההקלה הזו, תחושה של שחרור, של חופש. הרגשתי כאילו אני מדבר עם מישהו שחושב בדיוק כמוני – הוציא לי את המלים מהפה! כן, כן, יצירה, חשבתי, איך אפשר אחרת. ורק בעיה אחת הייתה לי כל הזמן? בסדר, יצירה, אבל במה אני יוצר? למה כל שאר האנשים בעולם זוכים למצוא תחום של יצירה ודווקא אני, שנמצא מתחת לאף של יוצר השיטה שעוסקת ביצירה – לא?!
אבל הרי זה לא יכול להיות, חשבתי. הרב דימשיץ שכתב את כל הדברים האלו וגם מצא שיטה לאבחן בעזרת הגרפולוגיה במה אנשים טובים, חייב לדעת גם במה אני טוב. הוא חייב לדעת…הוא חייב…
שמעתי רעש של דלת. מסתבר שהרב דימשיץ ישב עם אנשים בחדרו בזמן שהרהרתי. עכשיו הוא יצא ונפרד מהם בחיוך לבבי. ואז הוא שם לב שגם אני נמצא שם.
"אה, יגאל!" אמר בחיוך. תמיד כשהיה מסיים להשכין שלום בין בני זוג היה מצב רוחו טוב. הוא התקרב אלי והסתכל על הגמרא הפתוחה. "במה אתה עוסק? אתה בחור שקדן".
נאנחתי. אני שקדן?! אם הייתי מנצל את כל הזמן שבו חשבתי על עצמי כדי ללמוד כבר הייתי עוקף את איינשטיין מזמן.
ניצלתי את זה שהרב ניגש אליי כדי לפרוק את מה שהרגשתי.
"הרב, לא טוב לי, אני לא יכול להמשיך ככה יותר". דיברתי בייאוש. חששתי מתגובתו אבל הוא דווקא התיישב לידי ונראה נכון לשמוע. אולי הפעם זה נראה לו באמת רציני.
הוא הביט בדף שהיה מונח לפניי על השולחן ושבו הייתי רושם לעצמי כל מיני מחשבות שעלו בדעתי.
"זה הכתב שלך?!" שאל בטון שניכרה בו נימת התפעלות.
"כן".
"איזו ט' ואיזו ל' " הוא התפעל מצורת האותיות "ממתי יש לך כתב כזה? תמיד היה לך?"
"לא" עניתי נבוך "הכתב שלי השתנה לגמרי. זה התחיל להיות ככה רק אחרי שהתחלתי ללמוד פה".
"אחרי שהתחלת פה אתה אומר, אה?!" הוא המהם לעצמו כנהנה להיווכח שוב ושוב בשינוי האדיר שהוא הצליח לחולל בי. "אתה בחור ברוך כשרונות, יגאל".
"כן" אמרתי במרירות "אבל מה זה עוזר לי? אני לא מצליח להגיע עם זה לשום מקום. אני לא מצליח להתחתן".
"עוד פעם אתה! תקעת לך בראש שהפתרון של החיים שלך זה להתחתן. אתה תעשה את שלך, והדברים כבר יסתדרו מאליהם. בסוף תגיע בחורה".
כעסתי על הרב דימשיץ. אני תקעתי לעצמי את הרעיון בראש??? זכרתי היטב את הרגע המדויק שבו הוא טען שזה מה שחסר לי.
"בסדר. עזוב את זה" אמרתי "מה עם חברים? לא בחורה – חברים. הרי בן אדם לא יכול לחיות בלי חברים ואני במהלך כל השנים שאני פה לא הצלחתי ליצור לי חברות אמיתית אחת".
עכשיו הרב דימשיץ נראה סוף סוף כמתייחס ברצינות למה שאני אומר. אח, נאנחתי, עכשיו הוא מבין על מה אני מדבר. כל כך הרבה זמן חיכיתי שהוא יבין אותי, שישים לב למצוקתי, שיחדור מבעד למה שנראה לעין. הרי זאת בדיוק המומחיות שלו!
הרב דימשיץ דיבר עכשיו בטון רך ואוהד.
"רגע, למה לא התחברת עם אמיר, למשל?"
"אני לא יודע" עניתי "אני לא מבין אותו. אני באמת מנסה להיות נחמד אליו ולהקשיב לו אבל לפעמים אני פשוט…הוא מדבר כאלה שטויות שאני לא יכול. נכון, אני יודע, הוא מקורי וחכם ולפעמים יש לו תיאוריות מעניינות על החיים אבל הוא לא מסוגל להפריד בין המקוריות לבין המציאות. כשאני מעיר לו על זה שמה שהוא אומר הוא לא הגיוני הוא מתחיל להתרגז ולתקוף אותי עד שכבר נהיה לי לא נעים לדבר אתו. אבל אני לא יכול לעשות כלום – הבן אדם מדבר לא לעניין".
"כן, אמיר הוא ראש עקום. עזוב אותו" הנהן בהבנה הרב דימשיץ. גם הוא לא אהב את אמיר. "ומה עם יניב?"
"יניב הוא בחור טוב" עניתי "אבל יש לו פוזה. הוא מלא בביטחון עצמי והוא תמיד יודע מה נכון. דווקא לי יש הרגשה שהוא לא כזה מבין באנשים אבל אני לא מסוגל להגיד לו את זה. זה קצת מצחיק אותי שבן אדם בגילי מסתובב ככה עם האף למעלה כאילו הוא איש עסקים רציני, ואסור להגיד לו מילה, אחרת הוא ייעלב".
"הוא למד את זה מאיתי" אמר הרב דימשיץ והחווה בידו בתנועת ביטול על שניהם.
מוזר. גם איתי וגם יניב, אחיו, התנהגו שניהם תמיד כאילו הם המבינים ביותר והמייצגים ביותר של שיטת הרב דימשיץ. הם דיברו בצורה ייצוגית, רהוטה והרגישו מין כבוד עצמי על כך שהם לומדים במוסד המכובד ביותר, אצל אחד האנשים המעמיקים ביותר בדורנו. הם היו מופתעים בוודאי מאוד לראות מה חושב עליהם הרב דמשיץ עצמו. בזמן שהם ייצגו את שיטת הרב דימשיץ כשגרירים הדורים, ישבנו, הרב דימשיץ ואני, וריכלנו עליהם כשני תלמידים שיושבים בספסל האחורי בטיול שנתי.
"והחבר של יניב" המשכתי "הוא דווקא בחור נחמד מאוד אבל…"
"הוא מחוק" המשיך אותי הרב דימשיץ.
"כן, הוא…דווקא יכולתי לדבר אתו אם הוא לא היה צמוד כל הזמן ליניב".
"לא, לא, עזוב" אמר הרב "אתו זה לא ילך. הוא צמוד ליניב. יניב לא צריך חבר, הוא צריך משרת, עוזר".
"כן, נכון" אמרתי בהתלהבות מכך שהרב קולע למחשבתי אבל גם בדכדוך משום שזה אכן המצב.
"אז מי עוד יש לנו?" הרהר הרב דימשיץ בקול. "מה עם ברוך?"
"ברוך הוא בסדר" עניתי "אבל לפעמים…לא יודע, הוא נתקע על איזה רעיון ולא מוכן להתווכח עליו. יש בו מין איזה עקשנות כזו שמוציאה אותי מדעתי. אנחנו, אני והוא, מדברים הרבה פעמים באותם מושגים, המושגים של הרב, כלומר שלך, אבל בכל זאת יש דברים שאני יודע בוודאות שאני מבין אותם יותר טוב ממנו – כי אני מדבר אתך עליהם ואתה מצדיק את הפרשנות שלי - ובכל זאת, ברוך בחיים לא יוכל להודות שאני צודק במשהו".
"בסדר, הוא ילד" פטר את העניין הרב דימשיץ. הוא לא הכחיש את שאמרתי.
"לא, זה יותר מזה" התעקשתי לאבחן את ברוך עד הסוף "יש בו משהו יקי כזה. מין ביטחון עצמי עיקש שאי אפשר לערער אותו מבחוץ בשום דרך. משהו שיש ליקים בלי קשר לגיל".
"טוב, הוא באמת יקה" אמר הרב "אולי זה ישתנה עם הגיל ואולי הוא יישאר ככה עד סוף חייו".
רציתי שהרב יגיע כבר לשורה התחתונה: אין לי חברים וזו בעיה שצריכה טיפול.
"ומה עם שלמה?" שאל פתאום הרב. "הוא בחור זהב".
"איזה שלמה? הגבוה והרזה? זה שמגיע לפה פעם בשבועיים?"
"אז מה? הוא בחור מצוין! סובל קצת מעצירות אומנם, אבל בסדר".
"עצירות?! רגשית, אתה מתכוון?"
"כמובן" הנהן הרב דימשיץ.
"לא יודע…" עניתי, מוטרד "אני לא רואה את עצמי…" הרגשתי מצוקה מחוסר היכולת להסביר את עצמי. נו? הרי זה בדיוק מה שאני רוצה לומר לך, אמרתי לרב בראשי, שאני לא מצליח ליצור קשרים עם אנשים, ועכשיו בשיחה אתי עברנו אחד אחד והסכמת אתי שיש בעיה, אז מה אתה לא מבין פה?!
"יגאל" אמר הרב דימשיץ "אתה בחור טוב, אנושי, נחמד. מה הבעיה?"
"אני לא יודע…" עניתי במצוקה "אני לא יודע…"
הרב דימשיץ התבונן בי בחמלה.
"למה אתה עושה את זה לעצמך, יגאל, למה?"
מעיניי התחילו לזלוג דמעות.
"לא יודע הרב…לא יודע…"
היה רגע קצר של שתיקה.
אולי זה הרגע שציפיתי לו? אולי זהו רגע השינוי? אולי עכשיו הבין הרב סוף סוף לעומק מי אני ומה רע לי והבעיה תיפתר? אולי הגיעה שעתי סוף סוף להיגאל?
"אוי" אמר הרב דימשיץ פתאום והסתכל בשעונו "מחכים לי. אני מאחר. אני חייב לעלות" והוא קם בפתאומיות והלך כשהוא משאיר אותי שם בוכה ומיואש.
תגובות