תענית אסתר תשס"ו.
קול ענות מבוכה.
נשמה יקרה שלי.
תושיעי אותי אולי את, כי נבהלתי כולי. תעזרי לי אולי את, כי נבוך אני. אני לא בטוח שאני מבין.
הנה אני עומד פה על המשבר, בין מוות לחיים, בין אבל לששון ובין עצב לשמחה... מביט כה וכה ולא בטוח אם לגימותיי מכוס בציר ענבים המה, או שמא מכוס התרעלה.
ככה אני עומד פה. בין חטא למצווה. ובין עליה לנפילה. ואינני מבין אנה הולכות פני.
ותסבירי לי את, אולי את תעזרי לי. תנסי באהבתך הגדולה ובנפלאותיך עד אין קץ להבהיר לי, אין זה יכול להיות.
איך מלחמת כל העולמות כולם, מלחמת עד, שלא נראה סופה, איך כולה מתרכזת עכשיו – בשדה מערכה כה קטן ומצומצם הקרוי בשמי...
איך יכול להיות שאם אזהר ואזדרז, אנקה אפרוש ואטהר – ואצליח ואתקדש אגיע מעלה-מעלה כה גבוה שאי אפשר לדמיין. - ואם אפול ואכשל, אתעצל ואפגום ואטמא – איך אגיע מטה-מטה, כל כך למטה שאי אפשר להאמין.
ואיך אחיה בשני העולמות גם יחד? הידורו בכפיפה אחת? או שמא יספו אף העשרה צדיקים עם רשעת כולם? לא אבין.
איך חי אני את שתי פנים אלו גם יחד, פנים והסתר פנים, של צד טוב ושל הצד האחר, הצד האפל... איך את שניהם מחיה אנוכי במלוא גילוים, איך בוערים הם בי בו זמנית מעורבים אחד בשני אש באש, והרי אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה...
איך אפילו עכשיו, כשמלאו קבוצותיי רסיסי לילה ומחשבותיי שרעפים, כשמלא אני באהבת ד' גדולה ועצומה, כשליבי כה כואב מן הגעגוע, כה מלא בתקווה – איך גם כשבטוח אני ובוטח אני באלוקים – איך יחד עם זאת ובאותה נשימת חיים טהורה גם צחנת המוות נידפת באוויר – ואותה תאווה גדולה ומסואבת, אותה עצומה לאין סוף שורפת בעצמותיי מושכת אותי אליה יחד בעבותות אהבה חולמניות, חולניות. דמיוניות ומלאות הבל, ומעבות על הכל ענן שחור המבטל כל כוונה וכל רצון, המטמא כשרץ כל טובל... איך אקרא אצעק לאלוקים וארוק בפניו גם יחד? איך זועק בתוכי האמונה גם הכפירה גם יחד בשורש אחד? איך? אינני מבין דבר.
ומה אעשה איתך, נשמה נפלאה שלי. מה אעשה? כשמצד אחד אני כל כך אוהב אותך. כל כך כל כך. ומצד שני אעשה הכל כדי להביע רק את שנאתי אליך? ומה אעשה כשאוהבך אהבת עולם וגם אבגוד בך עם כל העולם... מה אעשה איתך? האהובה את או שנואה? הַלַךְ אני, אולי לְצָרֵךְ באתי?
תגידי לי שזה לא חשוב, שזה לא משנה... שלא את הרע אני רוצה, אלא שרק בו אני נופל. תגידי לי שהמגמה היא החשובה, שהרצון הטבעי והאמיתי הוא שמשנה והוא שמזיז... תחייכי אלי בפנים שוחקות, תרמזי לי לחייך אליך בחזרה, תיישרי אלי מבט ותדרשי שאיישר בחזרה.... אך לא אוכל. כי ארצה להאמין לך, בטח שרצה... אך אלו רק מילים, כך אני רואה... הכל דיבורים.
רק מילים. מילים גדולות ונהדרות. רמות ונישאות. אך לא ברכות, ולא הודעות... אלא רק מילים. בטח שהם נכונות – אך כמילים. והיכן הם כאן במציאות? יפות הן מילותיך בארמונך המפואר המלא גן עדן... אך היכן הם במציאות ובעולמי שלי? הירדו המילים עד גיא בן הינום שבי? אתמהה...
וכי למה אתמהה? שרואה אני זאת בבירור!
נחמדות לי הן אמירותיך. קורצות לי ומחממות את ליבי במלוא התקווה... אך פתח אין בהם. שכן היכן הם כאן במערכה? היכן הם בשדה הקרב ובקו סגול בו הגבול מתוח? היכן? איך אוכל לחיותם כשלעולם לא ניצחתי באף לו קרב אחד? אם כה מלאים הם אושר דבריך – מדוע לא אשרו חיי?
והנה קולות המלחמה הולכים וחזקים מאוד. ועוד אני יושב לי במחבואי וקול דממה דקה עובר בתוכי מִפַחד ומיראה מְכּניסה לקרב לְמוּד ורווי הפסדים יתר על המידה... אביט אנה ואנה על שתי כוסות המונחות מולי ואדמיין ארוכות על אחת מהן שאותה אשתה... ואפקח עיני ואדע שלא ממנה אשתה... שאשר תמיד בוונדר-לנד...
ואהבת את ד' אלוקיך – בשני יצירך. ביצר טוב וביצר הרע. בנשמה ובגוף, ברוח ובחומר, בקדושה ובתאווה... באמת ובכפירה. אך לא אבין איך? איך כשלא להכניעו אני מצליח, איך אצפה לרוממו ולקדשו – ולעבוד בלבב שלם...? איך...
תעזרי לי את אהובתי. שכן את הקרובה אלי מכולם. שכן את היודעת בי מכולם, שכן את בי מכולם. ולמרות שכה התנכרתי וכה ברחתי ובך פגעתי... מתחנן אני אליך שוב, ושוב מזה מליון, שתשובי ותעזרי לי, אך הפעם הזה, אך הפעם ולתמיד... שמי נשאר לי בעולם אם לא את, שמי עדיין יעמוד איתי גם כאן, בתוך עומק הביצה, בפסגת הנפילה, בתוך אש התאווה שלא מעזה לכבות בי אף פעם... אף כאן כשכל חברי ומכרי, גם אחרי שכל מי שהוקיר והכיר בי הבין את האמת לאמיתה..... רק את נשארת פה, עצובה ושקטה, בפנים חתומות ושותקות, מעט מבוישות, פגועות אך לא יכולות לעזוב. ומי יישאר איתי גם אחרי שזרקתי את הכל... גם אחרי שעזבתי את אלוקים - - - אם לא את?
וכמה שאני מתגעגע... הו כמה שאני מתגעגע... לשמח אותך ולראות רק באושרך – שהוא גם אושרי, שהוא רק שמחתי... וכמה מגעגע אני לאלוקים...
וכמה בוכה אני על דרכי שאבדה...ועל עצתי שנכשלה...ועל כוחותיי שכלו מעוצם הדרך...
ועל המבוכה.
אנא, הבטיחי לי, נשמה יקרה, אהובה נפלאה
שתמיד תהי איתי.
ושתמיד תעשי הכל כדי להציל אותי, אפילו מעצמי.
ואנא, עזרי לי
לחזור.
כי כל כך קר פה...
לבד.
תגובות