זה עתה קמתי

משפשף את עפעפַי,

בגדַי לבשתי,

אף נעלתי מגפַי.

לבית הספר

אני שם פעמַי,

שוד ושבר

זעקת "או מַיי!"

אצתי רצתי

וּרְאו מה גיליתי,

את דני, ורותי,

וגם את עידיתי

שאלתי חברַיי

על מה ההמולה?

וראיתי בעינַיי

את השלולית הגדולה.

בלי לחשוב

לא פעם ולא פעמיים,

אבנים לרוב

התחלתי להשליך למים.

דני מיד

להשלכה הצטרף,

אבן ביד-

כבר לא, איזה כיף.

ליד השלולית

עובר אני יום יום,

וכמעט מיידית

משליך חלוק לבן, או כתום.

שבועות אחדים

ונשארה רק לחלוחית,

מה מצפים

מ"בהיר, עד מעונן חלקית"?

בבוקר קמתי

לבית הספר כרגיל,

וּלפי האבסתי

לחם, שוקו, וגיל.

לבית הספר יצאתי,

כמדי יום ביומו

וּבדרך פגשתי

את דני, יוסי וּשְלמה.

ופתאום נפלתי

ישר על הפנים,

אחורה הבטתי,

ומה ראיתי?- גַל שֶל אֲבַנִים!