סחרחורת,

הרבה אנשים עושים לי סחרחורת, כמו להסתובב סביב עצמך ולהביט על העולם שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.... עד שנופלים על הרצפה מחוסר אחיזה במציאות. אחרי הסחרחורת אני מתחילה לרחף. צועדת בניהם כ´לא קיימת´ בינות ´קיימים´. מצויה כאן במימדי הפיזי אך מעבר לקיים ברוחי. אבל ההמון סביבי נוגע בי ומושך אותי חזרה למטה. אנשים קוראים בשמי ומוסיפים משפט או שניים, מילים מתכנסות בראשי ומקוממות אותי. אני לא מבינה בשביל מה הם עושים את זה? איזו הנאה אפשר להפיק ממילים בטלות? או שמא זו קינאתם בחופש שלי שמדברת מגרונם?

סבתי נדחפת מול פני, נרגשת כולה, נגשת לנשק על פני ולחבק את כתפי, בשבילה זו חוויה ראשונית. תמיד אנשים נרגשים יותר בפעם הראשונה, ואני שונאת התרגשות, אני מקיאה ממנה. כשאנשים נרגשים הקול שלהם משתנה והמבט שלהם נעשה קצת מוזר. אותי לא תתפסו נרגשת, בזמן שאחרים נרגשים אני תופסת ריחוק וצוללת אל תוך האדישות, נמצאת אך מביטה מבחוץ על המתרחש סביבי. אני עושה זאת בכדי לסנן ולהרחיק ממני את אותם דברים שאני סולדת מהם.

אני מחפשת מקום לברוח אליו, אך המבט של אמא משאיר אותי קרובה. ידי מגששת אחר מפלט שהכנתי לי מבעוד מועד – המצלמה שלי. מבעד לעדשה אני עוברת למקום אחר, יש את אלה שנכנסים לפריים – הם מולי, ויש אותי שניצבת בצד המתעד – מהחוץ. אז הראש שלי מתחיל לחפש ולעבוד ומפסיק לבהות ולהשתעמם.

קולטת – מבט חולמני, חיוך מאוהב, חיבוק חם עם חברה, ידיים נאחזות בלחץ וכמיהה...

עוצרת את נשימתי לרגע ולוחצת על ההדק ומיד נשמע קולה הממכר של המצלמה. אני אוהבת את הקול של התריס הנפתח ונסגר, הנוצר את הרגע על גבי ה-film . כשאני רואה דברים מיוחדים שאין שני להם אני לא יכולה להפסיק לצלם, אני "יורה ויורה" תמונה אחר תמונה ועוצרת רגע אחד מהחיים על כל צבעיו וגווניו, המבטים, הצפייה, התקווה. דברים שקיימים וגם כאלה שאינם בגדר ממש נאספים אל תוך סרט של 200 iso.

הרגע מתקרב והחיוכים חונקים אותי יותר ויותר. אני רואה את אמא ואבא, סבא וסבתא, האחים, הדודים, החברים שהם משפחה והחברים שהם שכנים ומכרים ממקומות שונים. כולם התהדרו במין שמחה שזרה לי, שמחה שאינני מבינה ואולי לא אבין לעולם. זה לא שאינני שמחה, אני שמחה מאוד אבל בשמחה הרגילה שלי, זאת שמלווה אותי יום יום ואיתה טוב לי.

המון אדם זורם ומתלכד סביבך, ואת כולך זרה בתוכם, זוהרת בתוך מלבושך סר הצבע בין כל המלבושים הססגוניים. את איתם אבל אינך, במחשבתך את במקום אחר, נעלה יותר מכל הבלי המעמד, את רגע לפני ההגשמה, רגע לפני פתיחת עידן חדש בחייך.

קולות בוקעים מבעד לגרונות ונאספים לכדי שירה רמה ומתהדהדת,

ואז מפגש, ודממה. השמיים מאדימים ממעל והגיע השעה.

הד כוס נשברת וקריאות "מזל-טוב", התרגשות שמביאה לחיבוקים, ואני מנסה לברוח, אבל הם תופסים אותי בחוזקה וספק מברכים ספק מקנטרים: "בקרוב אצלך"... בקרוב... בקרוב... צלך... לך... ךךךךךךךך...

[אני לא מבינה מה נותן להם האיחול המגוחך הזה? מה כל כך חשוב ב"קרוב"? מה רע ב"אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו"? לאן יש למהר? למה להידחף סתם כך אל הטקס והמחויבות שבאה בעקבותיו? מה על האהבה? הם רוצים שאחפש חתן ואילו אני מחפשת אהבה. כל אדם מחפש אהבה אך יש שמחפשים את המסגרת שלה ואני פשוט מחפשת אותה כמו שהיא, אהבה אמיתית וכנה. אני לא רוצה שהכל יקרה לי קרוב מדי, אני רוצה זמן.אנשים רואים בתוך כניסה לשבלונה דבר טוב ואילו אני רואה בה רק תבנית למימוש משהו נעלה יותר. מתוך האהבה כורתים ברית ולא מתוך השאיפה לברית מחפשים אהבה. הם אוהבים לראות את כולם צועדים בבטחה במסלול הידוע מראש, אבל לי זה לא מתאים, אני קצת מרדנית כזאת, מחפשת את מה שאין בהרגל, תרה אחר מה שמעבר לתחום הנראה לעין בלתי מיומנת. אף פעם לא אשיג את מה שיש להם כיוון שאף פעם לא היתה לי מטרה כזאת. לפעמים ליבי נחמץ על כך שאני גורמת לעצמי כאב בצורך שלי להיות נאמנה לעצמי בכל עת. אך מיד נדחקת אל תודעתי העובדה כי לחיות חיים בשביל משהו אחר זהו סבל רב לאין ספור מיסורי הבלעדיות שלי.]