התיישבנו על ספסל והתחלנו לדבר. עכשיו, כשיציבותי הנפשית (המדומה) חזרה אליי, נכנסתי שוב לתפקיד הפסיכולוג החודרני, בדיוק כמו עם תלמידיי בפנימייה.
"תגידי, אימא שלך דור שני לניצולי שואה?" שאלתי.
"כן"
"טוב, עכשיו זה יותר ברור" דיברתי כאילו לעצמי. "אימא שלך עברה בילדותה דברים נוראים. ניצולי שואה הם אנשים שהחיים שלהם נהפכו לחסרי שמחה. הם לא היו יכולים להרגיש יותר – לא עצב ולא שמחה. הם פשוט חיו בשביל לשרוד. והילדים שלהם, הדור השני, שגדלו מצד אחד בעולם מודרני רגיל ומצד שני בבית שחי עדיין במלחמה – פשוט נלחמו על שפיותם".
היא הנהנה בראש מורכן.
"ובעצם השושלת הזו ממשיכה. אימא שלך לא יכלה לקבל את מה שהיא צריכה מאימא שלה – ואין לה את מי להאשים, הרי אימא שלה ניצולת שואה. ואת, את סובלת מזה שאימא שלך בעצמה לא קיבלה את מה שהיא צריכה וגם את לא יכולה לבוא אליה בטענות. טרגדיה" מלמלתי לבסוף "פשוט טרגדיה".
"אני יודעת שיש לי חסכים מאימא שלי. אימא שלי היא בן אדם שלא יודע להפגין חום – והיא מודה בזה. אבל לא אתה, ולא אף אחד, תוכלו להשלים את החסכים שיש לי מאימא שלי".
"אבל למה?" התמרדתי "אולי אני כן יכול לתקן? תני לי הזדמנות. את יודעת, פעם הרב דימשיץ סיפר לנו על מישהי שהייתה פסיכולוגית מצליחה ובגיל ארבעים היא באה אליו ואמרה לו שהיא בעצמה שבר כלי למרות שמבחוץ לא רואים עליה. היא הייתה יפה מאוד ולמרות זאת רווקה. הרב דימשיץ ביקש ממנה לעבור את המבדקים הגרפולוגיים שלו וגילה שהיו לה בעיות עם ההורים שלה. הם היו ניצולי שואה. האבא היה מרוסק והאימא הייתה אישה פשוטה. לילדה המוכשרת לא היה עם מי לדבר ואימא שלה גרמה לה לחשוב שהיא טיפשה. לכן, היא ניתקה את יחסיה עם אימה ונותרה עם דימוי עצמי מרוסק כל השנים. הרב דימשיץ גרם לה להבין שבעצם אימא שלה לא הייתה מסוגלת להבין אותה וזה לא שהיא ניסתה להשפיל אותה. הוא אמר שבעקבות הניתוח הזה שלו הפסיכולוגית השלימה עם אמה – ועם עצמה – ושנה אחר כך היא באה לבקר אותו נשואה. אז זה אפשרי" סיימתי את הנאום הארוך "אבל תחשבי. זו טרגדיה. היא חיכתה עד גיל ארבעים מיוסרת וסובלת. גם את רוצה לחכות עד גיל ארבעים?!"
לחרדתי, ראיתי את מבע הזעם חוזר שוב אל עיניה. רק שהפעם זו כבר לא הייתה התרסה נגד איזה רעיון. הפעם פגעתי בכל הנקודות הרגישות. ראיתי מולי הר געש עומד להתפרץ.
"אתה באמת מאמין בשטויות האלו?" סיננה דרך שיניה.
חיפשתי דרך לסגת.
"הרסת הכל" אמרה "הרסת הכל".
פתאום חלחלה אלי ההבנה של מה שאמרתי, או לפחות כך חשבתי. איזה רעיון מטופש זה היה להשוות אותה עכשיו למישהי בת ארבעים! או בעצם אולי זה לא היה זה. אולי מה שהיה טיפשי זה לנסות להסביר לה מי היא. לנסות להיות גם הפסיכולוג שלה וגם זה שיוצא אתה לדייטים.
אבל למה? בסך הכל רציתי לעזור!
רגע! חכי! את צודקת!
ניסיתי עכשיו להחזיר את הגלגל לאחור. הייתי כל כך קרוב להגיע אליה. היא כבר הודתה שהיא זאת שפוחדת מקשר. כמעט הגעתי ו – אסור לוותר עכשיו.
"את צודקת" אמרתי. עכשיו נותר לי רק לחפש במה…
"הבעיה היא שאתה לא מקשיב לי בכלל…"
"כן, אני כן, אני יכול לחזור על כל מילה שאמרת בכל פגישה"
"אוף! לא לזה התכוונתי. אתה בחור חכם ונחמד אבל… (תמיד ישנו 'אבל') אבל אני מרגישה שאתה כל כך מלא, ברעיונות, בדברים, שאין לך כל כך…אין לך מקום בשבילי".
"אבל זה לא נכון!" זעקתי "אני פשוט דיברתי על עצמי כי אלו דברים שחשובים לי. אני רציתי לשנות והרגשתי שהצלחתי ועל זה אני מספר לך". הייתי עכשיו בעמדת התגוננות.
"אבל כשאתה מדבר על התלמידים, כשאתה זועק את זעקתם, אני מרגישה את הלהט העצום שלך. זה לא הם – זה אתה. והשאלה שלי היא למה זה כל כך נוגע בך? איפה אתה בכל זה?"
ניסיתי להבין באיזה מקום בשיחה הפכתי מ 'מנתח' ל 'מנותח' אבל לא הצלחתי. לא היה לי זמן לחשוב על דברים. רציתי בכל הכוח רק שתתחרט ותרצה אותי שוב.
"מה זאת אומרת למה זה נוגע בי? זה נוגע בי כי זה מפריע לי, כי אני רוצה לשנות, כי אני יודע שאם היום קוראים למישהו שנראה נורמלי – "טיפולי" – אז מחר זה יהיה אני!"
"אהה. הבנתי. אז אתה מרגיש בעצם שזה אתה ולכן הלהט הזה".
"לא…כן…" לא רציתי להגיע אל הנקודה שהיא ניסתה להוביל אותי אליה. הרעיון הזה, שאם לבן אדם איכפת ממשהו אז זה חייב להיות בגלל שהוא חושב על עצמו – הרגיז אותי.
הרגשתי שאני נכנס למקום שלא רציתי להגיע אליו: "איפה זה נוגע בך?" או "איך זה מרגיש לך?"
באותם רגעים שהיא דיברה הרגשתי שאני מיואש לגמרי. אני מנסה לחזור כל הזמן לשפיות ו 'הפסיכולוגית' מנסה בכוח להוכיח לי שאני לא נורמלי. אבל זאת היא הלא נורמלית! חשבתי בייאוש. למה אני לא יכול להיכנע לאמת הפשוטה הזו? מתוך רחמים על עצמי שהגעתי למצב המגוחך הזה – התחלתי לבכות. לא בכי מר, אבל דמעה ירדה מקצה העין.
"את רואה" אמרתי לה בניסיון אחרון "את צודקת. גרמת לי לבכות. דבר שלא קרה לי אף פעם. גרמת לי להתחבר אל עצמי".
איזה 'להתחבר אל עצמי'???
בחיים לא האמנתי בקשקוש הזה. אם יש משהו שהתחרטתי אולי שלא עשיתי, זה שלא הרבצתי לה כשביקשה ממני. אולי סטירה הייתה עושה לה סדר בעניינים! (כמובן שלא חשבתי על כך ברצינות, פשוט הייתי עצבני מאוד)
'גרמת לי לבכות'. בטח! מרוב ייאוש!!! על כך שהידרדרתי למצב המגוחך הזה.
היא הנהנה בהבנה לנוכח ה "ווידוי" שלי.
"אז מה את אומרת? ננסה שוב?" שאלתי בציפייה.
"לא" היא ענתה בקול שקט ובטוח. "זה לא ילך".
וזה נגמר.
בינתיים עברתי למעמד חדש: רווק.
מה הופך בן אדם לרווק? הגיל? האם אתה נהיה רווק בגיל עשרים? עשרים וחמש או ברגע שנולדת (כפי שחושבות הנשים במשפחתך – בין אם זה בחור ובין אם זו בחורה)?
אני לא חשבתי על עצמי כעל רווק. רווק היה בעיני תמיד ההוא מסדרת הטלוויזיה או ההוא שכותבים עליו בעיתון: "הרווק המבוקש". מהכינוי הזה אפשר להבין שיש איזה כיף ואיזו "חופשיות" במעמד של רווק. אני לא שאפתי ולא רציתי להיות רווק. להפך. כל מה שרציתי היה למצוא את האחת והיחידה ולחיות אתה באושר ועושר לעולמים. חברת נפש. מישהי להזדקן אתה ביחד.
בפעם הראשונה שישבתי עם חבריי בשבת ומישהו הגדיר את האירוע כשבת רווקים, ממש נגעלתי מעצמי. כן, הם רווקים, אבל אני? בשום פנים ואופן לא ראיתי את עצמי כמוהם. רווק היה מבחינתי אחד שיודע מה הוא רוצה מעצמו, יש לו עבודה מסודרת וכיוון בחיים. נכון, עכשיו הוא רק מתלמד במשרד עורכי דין, אבל "יש לו מקצוע" והוא יתקדם. ואילו אני, אפילו שהצלחתי יותר מכל ידידיי להדרכה במסגרת עבודתי, ידעתי שזה לא מקצוע. הייתי מתקן עולם עם להט של מהפכן וראיתי את חיי כהגשמה מתמשכת של האידיאל הזה: עזרתי לאנשים להבין את עצמם, לקבל את עצמם, להתמודד עם הלחץ להיות כמו כולם. "אבל מה תעשה עם זה?" שאלו אותי כולם, ואכן לא ידעתי מה אעשה עם זה.
רווקים היו עופות מוזרים מבחינתי. אם הם אכן מבוקשים, חשבתי, אז למה הם לא מתחתנים?
הרווקים הצטיירו בעיני כאנשים שהכל אצלם מסודר בחיים ורק אינם מצליחים להתגבר, כנראה, על בררנות, על ציפיות גבוהות ובכלל אנשים שהבעיה אצלם היא בעיקר רגשית - לא "אמיתית" (כאילו שבעיות רגשיות הן לא אמיתיות). אצלי, לעומת זאת, הבעיות היו אמיתיות: מאז שנולדתי ועד היום לא פתרתי את התסביך שלי. עדיין לא היה לי אף פעם משהו שממנו אפשר להתחיל להיות רווק. עדיין לא הגעתי למקום שבו אני משתווה לאנשים הנורמלים שיש להם בעיה של רווקות.
אבל המעמד החדש הזה בכל זאת עזר לי במשהו: הוא קירב אותי להרבה מאוד אנשים. איך? על דרך השלילה.
כמעט כל מי שהכרתי, היה יותר מוצלח ממני בחיים – לפחות באופן שהוא תפס את עצמו. אבל החיים התקדמו להם ופתאום, רבים שחשבו את עצמם למצליחים ומושלמים, נתקלו פתאום בקיר. זה סדק אצלם את הביטחון העצמי והפך אותם, מבחינתי, לאנושיים יותר. האנשים האלו, שפעם הכל "הלך להם", נתקלו פתאום בבעיה. זה גרם להם לספקות עצמיים, לדיכאונות לייאוש, להבנה שהחיים לא שווים שום דבר בלי רגש – כל הדברים שאני הרגשתי בעוצמה מאז ומתמיד.
תמיד חשבתי שזה מוזר שאנשים מייחסים חשיבות מועטה כל כך לרגש בחיים. בכל העולם למשל, מדגישים את החשיבות של היכולת "להסתדר בחיים". אבל אף פעם לא תשמעו את המשפט: "יש לו "יכולת רגשית" להסתדר בחיים. זה מוזר, כי ראיתי הרבה זוגות שהיחסים ביניהם לא טובים, בלשון המעטה, ובכל זאת, כשהם מדברים על זוג לעתיד, הם אף פעם לא מדברים על ההתאמה האנושית ביניהם. לכל היותר יגידו, בקשר לאופי, שהבחורה "רועשת" מעט או "שקטה" והבחור "נמרץ" או "פיקח" כאילו התכונות הללו הן התכונות הקובעות איך שני אנשים יסתדרו ביניהם.
אבל את הדברים החשובים באמת לא יזכירו: האם הם רגישים במידה שווה – אחד נפגע כשמזכירים לידו משהו ברמז והשני לא רק שלא נעלב אלא אפילו נהנה כש "יורדים" עליו. או האם הם ביישנים ומתקשים ליזום קשר.
שמתי לב שאנשים מנסים לתת כל הסבר אחר ליחסי אנוש חוץ מ – יחסי אנוש. אם לדוגמה בני זוג נפרדו אז חרושת השמועות תגיד: הוא היה הומו או שבגד באשתו. או שהיא בגדה בו והוא תפס אותם. או ש "היו לו בעיות" שזה שם קוד (פולני) לכך שהבעל היה אימפוטנט. או ש "היא לא הסתדרה עם המשפחה שלו". או שהם רבו כי הוא רצה לנסוע לשליחות או לצורכי עבודה לחוץ לארץ והיא לא. או להפך. או "כל התשובות נכונות".
נו, באמת?! התחשק לי לצעוק, אתם באמת חושבים שבני זוג נפרדים בגלל שהוא רצה לנסוע לחוץ לארץ והיא לא?? האם זה נראה לכם הגיוני שויכוח על מקום מגורים יפריד בין שני אנשים שחיו יחד עשר או עשרים שנה? לי היה ברור שמדובר בסימפטום ולא בשורש אבל לא לכולם זה היה ברור. מסתבר שבמהלך החיים חל איזשהו שינוי בתפיסת העולם של רוב האנשים והם הופכים ממאמינים נלהבים ברומנטיקה ובאהבת אמת לאנשים ציניים ומרירים, "מפוכחים", שלא נותנים לחיים שום סיכוי להמריא. אותם אנשים שהאמינו בגיל עשרים שאהבה יכולה לגרום לאנשים לעבור כל דבר, מאמינים בזקנותם רק בדבר אחד: יציבות כלכלית.
אבל חבריי הרווקים, התחילו לדבר פתאום את השפה שלי. למה? כי פתאום הם גילו שהם נמצאים בצד הלא נכון של המתרס. פתאום הם גילו שההגדרות השחוקות, הקלישאות, שפעם השתמשו בהם בלי לחשוב פעמיים, עושות להם עוול. הם גילו שה "נוסחאות" של הסבתות והדודות הן סתם פטפוטים חסרי עומק.
במצב הזה, היה לי מה למכור. שפת הרגשות הייתה השפה שבה דיברתי וחשבתי. אחת ההתקרבויות המשמעותיות ביותר שהרווחתי בתקופה הזו הייתה לבת דודה שלי.
בת דודה שלי הייתה בתו של שאול (בת "דוד" אבל מתוך נוחות אני קורא לה בת דודה), אח של אמי. בילדותנו היינו חברים טובים אבל כשהתבגרנו, אני הלכתי לפנימייה והיא למדה קרוב לבית והחיים השונים שלנו הפרידו בינינו. אומנם שמרנו על קשר כלשהו אבל לא הכרנו באמת אחד את השני. באחת הפגישות המשפחתיות היא הציעה לי לצאת עם חברה שלה ומאז חזרנו לדבר.
מבחינת האופי היינו שני אנשים שונים לחלוטין. היא הייתה שמחה וקורנת כמו שמה – גילה. היא הסתדרה עם אנשים ועם החיים. לעומתה אני הייתי חסר מנוחה. היא הייתה מסודרת בלימודים ובעבודה ואילו אני הייתי 'עובד ולומד' – "אובד עצות ולומד לקח". היא אהבה לתפקד בתוך מסגרת ולהרגיש שהיא חלק ממערכת עם בסיס אידיאולוגי ואליו אני שנאתי מערכות, ממסדים והייתי מלא בביקורת על כל אידיאולוגיה ועל כל זרם.
ובכל זאת היה משהו מאחד. כשהיא התחילה לצאת עם בנים היא חשה פתאום שקשה לה להסביר מה היא רוצה. אם היא אמרה שהיא רוצה מישהו "יותר תורני" שידכו לה רב, אבל היא לא רצתה רב, היא רצתה…מישהו יותר מחובר. אבל אז שידכו לה איש עסקים אבל היא רצתה מישהו יותר…אידיאולוגי. אז שידכו לה פילוסוף, איש אקדמיה…אבל היא רצתה…
וכך זה היה יכול להימשך עד אין סוף. גילה הבינה שאין לה אפשרות להסביר מה היא רוצה. לא רק לזקנות המטרידות, אלא גם לחברותיה הטובות. היא התחילה להרגיש שגם חברותיה הטובות שופטות אותה על כך שהיא לא מסכימה להצעות שלהן.
"תראי" אמרתי לה באחת משיחות ה 'ניתוח' הראשונות שלנו "את הרי בחורה נורמלית, נכון? אז את מחפשת מישהו נורמלי. אז למה לא איש אקדמיה?"
"אבל אני מחפשת מישהו יותר תורני" אמרה.
"נו, אז היה לך את אורן, ההוא מרמת גן?"
"כן, אבל הוא היה יותר מדי…" היא עשתה תנועה עם היד שפירשתי אותה כתנועה לכיוון השמיים.
"…מעופף" השלמתי אותה.
"לא…לא…" אמרה בהיסוס "כן, בעצם, גם. גם מעופף אבל לא רק. הוא גם היה כזה…" ועכשיו היא עשתה תנועה של משיכת הפה כלפי מטה, כמו מישהו מסכן.
"…חנון" השלמתי אותה.
"לא" התנגדה בהתחלה. "טוב, כן, אתה צודק, הוא היה יותר מדי חנון, עדין כזה. לא שזה רע" מיהרה להסתייג "אבל זה לא בשבילי".
"אז תחשבי על זה רגע" אמרתי לה "איך אנשים אמורים להבין מה את רוצה? הרי את אומרת בעצמך שאם את אומרת "תורני" זה לא מספיק, כי אנשים מבינים מזה משהו אחר ממה שהתכוונת, ואם את אומרת "ערכי" אז זה גם לא מספיק ויש אלף סוגי ערכיים, נכון?"
"נכון" הודתה.
אז צריך למצוא שיטה אחרת להגדיר תכונות של אנשים כדי לבודד את התכונה שאת מחפשת. כי את הרי יודעת מה את מחפשת, רק לא יודעת להגדיר את זה".
"נכון" היא התלהטה "וזה גם מה שמרגיז אותי אצל אלו שמנסים להכיר לי. הם דוחפים לי מישהו שבכלל לא מתאים - ואני מרגישה את זה מיד – אבל אחר כך כשזה לא הולך הם אומרים: מה את רוצה הרי אמרת לנו שאת רוצה כך וכך והוא עושה באמת כך וכך והעניין הוא שאני באמת לא יודעת מה להגיד להם, כי אני לא יודעת להגדיר את מה שאני מחפשת. ואז הם מאשימים אותי שאני בררנית. אוף!!! זה כל כך לא נכון. אבל אני לא אצא סתם ככה עם מישהו רק בגלל שאיזו זקנה לא מבינה מה מתאים לי".
"אז בשביל זה" המשכתי "אנחנו צריכים לנסות ולברר מה באופי והאישיות חשוב לך. בואי נגיד ככה, את בחורה חברותית, נכון?"
"כן" ענתה.
"אבל את לא אחת כזאת שתרגישי נוח לפנות בטבעיות למישהו שאת בכלל לא מכירה, ו "לזרום" אתו או אתה?"
"נכון".
"אז האם זה יהיה נכון אם אני אומר שאת צריכה מישהו מוביל, מישהו שתרגישי שהוא פונה אלייך?"
"אבל אני לא איזה שתקנית שמפחדת לדבר או משהו כזה…" מחתה.
"ברור" מיהרתי להדוף את התנגדותה "אבל בכל זאת תעדיפי מישהו שיפנה אלייך, שיהיה קצת, טיפ טיפה, אבל בכל זאת שיהיה יותר ממך – יוזם, נכון?"
"אפשר להגיד" התרצתה.
"יופי. אז עברנו שלב אחד" אמרתי בסיפוק "אנחנו מחפשים מישהו יוזם. לא סגור. לא ביישן. לא מופנם. הלאה. בואי נחשוב. את אומרת שאת בחורה ערכית ואת מחפשת מישהו ערכי אבל גם אני בחור ערכי, נכון?"
"כן" התגוננה "אבל אתה…אתה…"
"זה בסדר" אמרתי לה "אני יודע שאנחנו לא מתאימים "אני לא נעלב. אני פשוט מנסה להסביר לך שהנה, גם אני ערכי, וברור שזה לא מתאים, אז את מחפשת מישהו ערכי אבל אחר".
"אז מה אתה אומר?" שאלה.
"אני חושב שאת מחפשת מישהו ערכי אבל יציב. מישהו שקם בבוקר והולך לעבודה בתוך מסגרת יציבה. אומנם מסגרת שכוללת בתוכה ערכים אבל את לא מחפשת מישהו שמחפש את עצמו".
"נכון, נכון" התלהבה. נגעתי בנקודה רגישה. התלהבתי מאוד מהיכולת לתאר במדויק את מה שהיא מחפשת למרות שתיארתי באוזניה מישהו שהוא ההפך הגמור ממני.
"ומצד שני, את גם לא רוצה מישהו אפור, מישהו שעובד במשרד משמונה עד ארבע אחרי הצהרים ובערב הולך לשמוע שיעור תורה"
"נכון, כל פעם היו אומרים לי: אבל הוא הולך לשיעורים, הוא לומד, ואני הייתי עונה שאני לא רוצה מישהו שהולך לשיעור והיו מתרגזים עלי כי אמרתי שאני כן רוצה מישהו שלומד…"
"כי את רוצה מישהו שמחויב למשהו, מישהו שלא רק לומד פעם בשבוע אלא מישהו שכל האישיות שלו מגויסת לרעיון גדול. מישהו שיעשה משהו חשוב, וערכי, איש של פרויקטים"
"לא שיש משהו רע במישהו שהולך לשיעור פשוט…"
"…ברור" אמרתי בקוצר רוח. "אבל זה לא מתאים לך".
"אז עכשיו תביני" סיכמתי "כשאת אומרת למישהי שאת מחפשת מישהו ערכי היא יכולה לסדר לך מישהו מאוד ערכי אבל הוא סנדלר וזה לא יתאים לך. את לא רוצה לצאת עם סנדלר… כן, כן, אני יודע… למרות שהוא בסדר? וגם לא תרצי מישהו ערכי, שהוא כמוני, כלומר, עצמאי, לא קשור למסגרת, למקום קבוע, מישהו שבודק הכל לבדו, נכון? אז את מחפשת מישהו שהוא ערכי אבל לא תלוש. מישהו שהוא לא חנון, מישהו גברי. וגם אדם מעשי יותר, לא אחד שמדבר על ערכים אלא אחד שעושה, בפועל".
"אין לי מה לומר" היא אמרה "אני לא יודעת איך אתה עושה את זה, אבל כן, הגדרת כמעט במדויק מה שאני אף פעם לא הצלחתי להגדיר".
"ואת הדברים שאני אמרתי לך גם קל יותר לבדוק. במקום ההגדרות המעורפלות, עכשיו יש לך דברים יותר ברורים כמו מעשיות, שזה משהו שמאוד קל לבדוק".
מהר מאוד הפכתי ליועץ הקבוע של בת דודתי בענייני שידוכים. היא הייתה מתארת לי סיטואציות מן הפגישות שלה ואני הייתי אומר לה: "הוא עדין מדי בשבילך" או "הוא שטחי מדי בשבילך" ואז הייתי מוסיף לה עוד סיטואציה שמתרחשת בפגישות והייתי אומר לה: בסיטואציה הזו הוא נהג כך וכך, נכון? והיא הייתה המומה: איך ידעת? אני לא מאמינה! זה כאילו אתה מכיר אותו יותר ממני בלי שפגשת אותו בכלל!
לפעמים היא הייתה מתקשרת אלי ושואלת אותי על מישהו מסוים אם הוא מתאים לה. בתחילה הייתי מנסה להסתייג ולומר: תשמעי, אני לא יודע מה להגיד לך, אבל לאט לאט היא התחילה לסמוך עלי יותר ויותר וכל פעם היא הייתה דוחקת בי לומר את דעתי ומבטיחה לי שהיא תחשוב על זה בלי קשר למה שאני אומר. אבל ידעתי שאם אני אומר על מישהו: אני לא בטוח…הוא נראה לי קצת עדין…או – הוא נראה לי לא מעשי כל כך…אז דינו, לפחות, לגבי גילה, נחרץ".
מבחינתי הייתה להתקרבות לגילה תועלת משמעותית ביותר. היא גם הייתה בחורה נעימה והיה לי כיף לדבר ולשוחח אתה אבל מעבר לזה היה לה את היתרון, מבחינתי, שיכולתי לחלוק אתה את הרשמים על משפחתי.
תגובות