(לפעמים האצבעות רצות על הנייר מהר יותר ממה שזורמים הרגשות בלב או התבונה בשכל, ודי)
שתי ידי נפרשות לצדדים, חושפות בטן רכה
(אם תסתכלי טוב טוב תוכלי לראות את השריטות בנשמה)
מתקדם לכיוונך, אט-אט, צעד אחר צעד, בטפיפה
(הרתיעה שלך טבעית, מאחורי הנטייה שלך אחורה מסתתר הרצון לקום ולברוח משם מהר)
עם כל סנטימטר נופלת עוד קליפה, נושר עוד כיסוי, נחשף עוד
(פחד? חוסר בטחון? צורך? צעקה? שכל כך מפחידים אותך כי אולי זה לא רק אני שנחשף פה, אולי זאת גם)
והרגלים נמשכות לכיוונך, והעיניים נעצמות, ולפתע בום! רצפה, מכה
(זה המכשולים שפיזרת, או שסתם זרקת את האבנים האלו כאן לידך? קו ההגנה הראשון של דיוויזית הציניות בחיפוי חיוכים נבוכים, מתעלת אותי אל שדות הקטל של האהבה)
מתרומם על ברכי, מחייך, מוחה את העפר מעל מצחי
(אל תחשוב אפילו להעלות את ירושלים על ראש שמחתך! שומע אותך מסננת)
ממשיך להתקדם לאט, מחייך, ידי עודן פקוחות, עיניי פקוחות, אוזניי רגישות, מחשבותיי
(מתרגשות? נבוכות? מבולבלות? מתרוצצות בין ואם, אולי, הלואי, כן? לא? שחור בעיניים לבן באישונים שלך הבוהקים למולי מתוך האפלה ממצמצת)
ולפתע נעצר
שותק
(ואיך פתאום זה קורה לך מר מרצה שדואג לרתק את כולם סביב קולך ובדיחותיך, איך פתע פתאום נאלמת דום ידיך נקפצו שוב נסגרת למולה, נסוגת)
צעד אחורה וצעד קדימה, רצוא ושוב צועד למולך, כמו בריקוד עתיק התרחקות תחילת התקרבות שתיקה התחלת
(ואיזה אתה אוהב? הבנאליות של האהבה, אולי שוב תפתח, תגיד, תבטא)
מתאמץ לפרוש ידי, לחשוף שוב שורש נשמתי הדואב מכאב המכה, פתחי לי ואפתח
(סדק קטן מנצנץ בך, אז)
שואל: לבוא?
(ואולי אם היא פעם תגיד כן, אני אלמד לכתוב דיאלוג, ואולי אם אלמד לכתוב דיאלוג, היא תגיד כן)
תגובות