(לכבודה של ירושלים, עיר שנבנתה, וחרבה, ונבנתה)

"וכי מה כבר אפשר לצפות מעיר שבכניסה הראשית אליה שוכן בית-הקברות שלה?", היתה השאלה אותה שאלו תושביה את עצמם השכם-והערב, בנוסף לשאלות: "האם יש בה יותר תושבים מעל לאדמה או מתחתיה?", "מה הופך בה מקום לקדוש: ההיסטוריה או לחצים פוליטיים?", וכן: "האם היא מאוחדת, כללית או לאומית?".

במציאות שבה הוחלפו דגלי השלטון מעל מוסדותיה ובתי-הדת שלה יותר מעשר פעמים במשך אלפיים השנים האחרונות, וחוקי העזר העירוניים שלה כללו בין היתר איסור מילה ותלמוד-תורה, איסור מכירת חמץ בפסח, ושביתה כללית פעם בשבועיים, קשה היה לתושביה לגור בה. תקופות ננטשה היא כמעט כליל מפחד אוייב מתקרב, או מגפה, אך נראה היה כי כח בלתי-מוסבר המשיך למשוך אליה אנשים ומשוגעים מכל רחבי העולם. גם בתקופות בהן פרחה היא והגיעה למימדים שלא נודעו מעולם, לא פסקו בה הצרות, ופצצות בלתי-חכמות הוסיפו להתפוצץ תדיר בכיכרותיה. חלק מהאנשים ראו בה את המוקד לכל הצרות והציעו לוותר עליה ולבוצעה לרבעים, אך מרביתם הוסיפו לדבוק בה ולשבת ברחובותיה, תחת גפנם ותאנתם, מחכים.