היום, ר"ח כסלו, לפני כעשרים שנה... או שזה היה עשרים - כבר לספור הפסקתי... איבדתי סבא. סבא שלא הכרתי. בערב שבת קודש פרשת חיי שרה כמדומני בבוקר שכזה.. בירושלים, עיר הקודש בשוק, במחנה יהודה, "קניות של יום שישי" היה זה... לפני מלא זמן... עוד לפני שהייתי... לקחו אותך סבא... סבא שלא הכרתי. זה היה די פשוט, כך לי סיפרו... שוק , אנשים , מכונית ב-ו-ם , אמבולנס , צעקות טלפונים , בירורים , חדשות ובכיות... בכיות... בכיות... שום דבר הרואי, בלי אפקטים הולוודים, אף גיבור שיצא בשלום... פיגוע. מהסוג הישן. ובמכונית תופת - לא כמו שיש היום. כך הם לקחו את סבא. ביקשו אותו למעלה... רצו אותו ב"אגף הקדושים"... ב"אגף הנשרפים". לקחו אותו. מפה מהם ממני. לא השאירו כלום. רק גל אבנים. מצבה קרה.. דמעות שקפאו... אנשים שנשכחו... סיפורים על גבי סיפורים. "איך, מי למה" על "עד כמה"... על סבא. איך אותך אכיר? איך אותך אוקיר? אנצור? רק הכל מסיפורים? על יושרך, חכמתך, צדיקותך... תמונה אחת בלויה... דף מסכן, כתב יד ישן אותיות תמות... תמימות... כמו קורבן... על אהבה, שעד יומה האחרון לא פסקה.. על יושר כבוד ומעשים... זכרונות... סיפורים.... של אחרים... של אחרים. איך מצפים שאותם המילים, המשפטים, יצליחו להחיות - להגשים את מה שעייני ממך זוכרות? מצבה קפואה... וכמה אותיות עופרת קרות... איך אבין? איך אתפוס? ואיך זה היה יכול להיות... אם אותך הייתי מכיר.. אם פה היית, כאן ועכשיו... מחמם את ליבי... מה עושה הייתי? האוכל להגיד "התגעגעתי" לסבא שלא הכרתי? האוכל בלב שלם לאמר "הנה, תראה אותי, תראה מה ממך יצא"... שכן, נשאר משו טוב, חוץ מסתם מצבה... אולם הקשה ביותר האיך אוכל לבשרך.. שמאז ועד היום... למרות שעברו איזה 20 שנה... אנשים נלקחים - ועדיין מאותה סיבה כי שום דבר לא השתנה... איך? אותך הם לקחו... אבנים השאירו... אבנים בחיי. ויבשו עייני דמעה לא הורדתי... סבא. שלא הכרתי. יום רביעי, א' כסליו, ה'תשס"ג.