אולי היה כותב שיר על יופייה,

אך מה לעשות שאבדה לו ההשראה?...

עיניה כשני אבני ספיר –

עורה משיי וכה נעים –

אך הוא אינו רומנטיקן או משורר; לא עוד.

לו היה לו על מה להתוודות היה מודה

כי פסו תקוותיו לאהבה מרגשת וחדשה,

הוא כבר חווה אכזבה אחר השפלה,

ימיו מעתה מלאי מציאות והוויה.

בלבבו זמזום חרישי של שיר ישן

זמזום ענוג ומאושר –

מבטו בבקבוק היין המצונן,

אותו קירר זה מכבר;

שיערה בצבע העורב –

שפתיה כעליו של הורד –

אך מה לכך? הוא הרי רעב...

הערב עבר בדממה; לו יכול עדיין היה,

היה מפאר את יופייה בשירה;

מבלי לכך לצפות, החל הוא את פיו לפצות,

פולט שורה ועוד אחת

ומזהה תדהמה ותענוג בה במבט.

חיוך קליל – שהרי הוא מציאותי – נפרש

על פניו, ובלבבו הזמזום גבר מעט.

שפתי הורד חייכו חיוך רחב,

מרוממות את ליבו בלאט,

והזמזום שפע באוזניו כמו נחשול אדיר של הנאה –

ולמנגינה הזו חיבר את מילות שיר האהבה,

שהרי המציאות הייתה כה איתנה.