אני מדמיינת את הימים שלא תהיה כאן,

תהיה רחוק מכאן ומכולם.

אני מדמיינת את הדקות הארוכות האלה

שלא ירצו לעזוב אותי וימשכו לעד כמו השמש.

אני רואה את החשיכה כשתלך,

את האור שיכבה ואת החיוך שלא יעלה על פניי יותר.

את העצב שיחנוק את גרוני,

ואת הדמעות שימלאו את עולמי.

אני לא רוצה לחיות בדקה הזאת,

שתסובב את גבך בפניי,

תלך ולא תחזור כמעט חצי שנה.

אני אזכור את השריטות על הקיר שידמו את גבך,

ואת הכאב בצפרניים כשאזכר שזה פשוט לא אתה.

אני אזכור את הלב שלי נקרע לקרעים קטנים,

ואת כל החתיכות שתרכיב כשתחזור להיות איתי.

אני אזכור את הכוכבים שידלקו באותו הלילה, 

ואת איך שהם יפלו אחד אחד בכל צעד שתעשה בלכתך.

אני אזכור את פניי נפולות כל כך,

ואת איך שלא ארצה להביט בעצמי במראה כי לא אראה אותך שם.

אני אתגעגע לחיוך האחרון שלך,

למילה האחרונה שתצא מפיך,

אתגעגע לפנים שלך ולמשמע כולך,

 אבל יותר מהכל אתגעגע לכל חלק שבי-שנמצא אצלך.