" אתה צריך שיחה עם זר. זה ממש מוזר. כבר מזמן מבוגר וללא אשה".
את   אומרת. אני   שותק.
" וככל שיעבור הזמן, לא יהיה לך לאן " 
ללכת לרוץ,  להסתער לסגת,  להיסגר כמו דלת ולא להיפתח   לעולם. היה יכול להיות מושלם
אם לא היתה פה התערבות. בעיית זהות. בגיל כה מבוגר.
אני   חושב. את  עוברת
להתקפה חזיתית, הרי את כבר ראית את שאיני ראיתי. לא צפיתי. את המהלך הבא:  "אתה זר. וגם קצת מנוכר. מעניין אם אפשר את ליבך להבין. זה תקין. יחסי אמא-ובנה המזקין".
אז אל עצמי פניתי. כמעט שעניתי.
אני   מחכה. לאני  שרוצה.

(כך אוכל להגיד שניסיתי)