מאת עינת טמסות
פתחי את השער אימי
ממרחקים שבה אני
להניח בכתפך ראשי.
שבעו עיניי מלראות
בנסיעות ארוכות
ירק נוכרי נהרות עכורים
ליבי נמלא געגועים.
לגנך הריחני והססגוני
לשיח היסמין
לעשבי התבלין
לידייך מלאי אהבה
תמה החופשה
היי אך היי אך
לבית הקט שבה לעד .
22/08/2005
תגובות