"בוקר טוב," צייץ קול מאחורי גבי. סבתי על כסאי והבטתי בו, עוטה סרבל כתום ובידו ארגז כלים.

"מר ס.?" נקב בשמי.

"כן?" השבתי בחשש מה.

"מה בדיוק הבעיה?" שאל הנער בכתום.

"מה זאת אומרת?" תמהתי, "מי אמר שיש בעיה?"

הבלונדי בכתום שלף בידו הפנויה מכיס סרבלו ניר מקופל, פתחו בעזרת סנטרו והקשה:

"אתה התלוננת על זה שלא מבינים אותך אף פעם, לא?"

נבהלתי. בתנועות לא מורגשות החלתי לדחוף את הכסא על גלגליו אל עבר לחצן המצוקה המותקן מתחת לשולחן העבודה, קרוב אליו ישבתי.

תכול העיניים בכתום אמר: "עזוב, הלחצן לא עובד. לא מתחזקים את הבניין הזה כמו שצריך. תראה, היית אתמול בכותל, לא?"

אכן הייתי. השמעתי כמה תרעומות, הגרתי דמעה או שתיים, כמה פרקי תהילים, לא משהו מיוחד. אך מה זה קשור לעניין?

"תראה," הסביר הגבוה בכתום, "הפנו אותי אליך מהמוקד. אתה מבין, במסגרת האחריות."

יפה-החיוך בכתום הושיט לי תעודת אחריות לא חדשה, בה צוין כי ניתנת אחריות לכל החיים, מלידה עד 120, למתקרא בישראל ס., כלומר לי.

"בוא נראה מה הבעייה," הניח הסבלן בכתום את ארגז הכלים על שולחן העבודה שלי, "תפתח את הראש."

שעה ארוכה נבר בראשי. "אני לא רואה שום בעיה," אמר. "אתה רואה," אמרתי, "גם אתה לא מבין אותי."

הרגיש בכתום התקשר למאן דהו בטלפון הנייד שהוציא מארגז הכלים. התייעצות מקצועית. אחר-כך שב לנבור בראשי. חיבר מכשיר לקבוצת תאים, כך אמר, ושינה תדרים. הבטיח שמעכשיו יהיה בסדר. ביצע כמה בדיקות אימות. החתים אותי על טופס השירות והלך. לפני שהלך הזהיר אותי לא לנענע בראשי במשך שבוע, אחרת "כאילו לא עשינו כלום."

בתחילה זלזלתי, אלא שלתדהמתי גיליתי שבכל אתר ואתר הבינו אותי פתאום כרגע, ללא צורך בהסברים ארוכים עליהם אני אמון משחר נעוריי.

חיי איבדו ממשמעותם. הכל נעשה קל כל כך, עד כדי ייאוש. יום לפני תום השבוע בו נאסר עליי לנענע בראשי הלכתי לכותל. ביקשתי סליחה, הגרתי דמעה, ואז נענעתי בראשי בחוזקה.