באמצע הלילה קמתי בלית-ברירה והתיישבתי לכתוב. סיפור מתח נרקם לתוך ראשי בסדרת חלומות, ואני חשתי דחף לתעדו, ומייד. העסק הזה של הכתיבה כפייתי מדי לפעמים.
פ´ התעוררה אף היא, גררה כסא והתיישבה לידי, מפוהקת.
"השכנים," אמרתי לה, שוכח שאנו גרים בקומת קרקע ושרעש כסאות נגררים לא עולה למעלה עד כדי הפרעה ממשית.
פ´ הגיבה בתנועת ביטול, ודחקה את ראשה אל מסך המחשב.
"מה כותבים?"
"נו, די, רק התחלתי," הקשתי בעצבנות על המקלדת, מתעלם.
"תכניס אותי פעם לסיפור, מה יש," חנחנה-התחננה בלהט עדין.
"נראה, נראה איך זה יתפתח," המשכתי להקיש.
"אתה תמיד אומר "נראה איך זה יתפתח" כאילו אתה לא יודע מה יתפתח. איזה מין סופר אתה?"
"אני לא סופר. אני רק כותב סיפורים פה ושם."
"בשבילי אתה סופר. וסופר תמיד יודע מ ר א ש איך הסיפור יתפתח."
"אבל אני לא יודע," התחננתי עכשיו אני על נפשי, "זה ככה יוצא לי וזהו."
"בטוח שאתה רוצה להעביר איזה מסר, לא?"
"אני לא יודע על איזה מסר-שמסר את מדברת. לכי לישון. אם את רוצה, אקרא לך כשאסיים."
"אני רוצה שתכניס אותי לסיפור הזה!"
"את תמיד רוצה - אז מה? החיים הם לא בדיוק מה שרוצים, נכון? יש סיפורים עם פואנטה ויש בלי."
פואנטה נעלבה.
"סיפור בלי פואנטה או שורת מחץ לא שווה כלום."
"אני מכיר הרבה אנשים שחיו עד מאה ועשרים בלי פואנטה. אז מה? אי-אפשר לכתוב עליהם סיפור?"
"זה משעמם."
"אז תלכי לישון. השעמום לא מרדים אותך? את תמיד רוצה לגנוב את ההצגה."
"נו די - אל תהיה כזה נוקשה."
"בסיפור הזה הפואנטה תהיה שהוא יהיה ללא פואנטה."
"אז חפש מי שיקרא אותו."
"מה אכפת לי אם יקראו? אני רק רוצה לשחרר אותו וללכת לישון."
"אני לא מאמינה שאתה כזה אנוכי. אתה לא חושב על הקוראים?"
מן התקרה נשמעו נקישות קצרות-רוח, וקול קרא בקול נרגז: "די, שקט!"
"את יודעת מה," לחשתי לפ´ במסתוריות מביכה כממתיק סוד, "בואי נתפשר. את הסיפור הזה תשאירי לי, ובתמורה אכתוב עלייך סיפור. מה את אומרת?"
פואנטה הסמיקה.
"הבטחות," אמר לבנו אביו ז"ל של חבר טוב אחד שגז ונעלם, "הבטחות צריך לקיים."
וכך נולד הסיפור הזה.
תגובות