שמעון עבר בין פסליהם של מונטגומרי ורומל אל תוך החדר הפנימי ונעצר. כתפיו הרחבות סבו לאיטן ועינינו נפגשו.
"צלם אותי עם שני הג´וקרים האלה," חייך ומסר לי את מצלמתו. בלשונה הלירית אמרה עליו שרה שכטרמן, הנספחת המסחרית, כי הוא "מזרים את חייו בקלילות בנתיביו העקלקלים של הזמן". מבנה גופו המגודל והמגושם וקולו הצרוד, החותך את מילותיו בקצב מייגע, הטעו רבים לחשוב אחרת.
נטלתי את המצלמה בחוסר רצון, מבחין בכך שסרט הצילום הגיע לסופו. סלדתי מהכפייתיות בה חיסל בזה אחר זה סרטי צילום, מצטלם בכל אתר ובכל תנוחה אפשרית. לא פעם חשבתי לשבש את הצילומים שהטיל עלי לצלמו באותו יום מבלי שירגיש, אך כהרגלי לא יכולתי להוציא מתחת ידי דבר שאינו מושלם, ככל שיכולתי לגעת בשלמות. כך עיטרו כעבור מספר ימים התמונות שצילמתי באַל-עַלַאמַייְן אלבום נוסף של שמעון, לשמחתו ולשמחת מעריצותיו בשגרירות. שרה הייתה היחידה שתהתה בקול על עובדת היעדרותי מהן.
"נו," האיץ בי שמעון בעיניים ערמומיות שזיק של לגלוג ניצת בהן, "יום שישי היום…"
"לא מספיק ששיקר לי, עכשיו הוא גם לועג," הרהרתי. ברגעים של גילוי לב, בליל אמש, בעוד שַׂלְמַת השקט פרושה על העיר החצויה בנהר העתיק, סיפרתי לו שהחלטתי לשמור שבת. ישבתי על כסא בחדרה של שרה, בתום משמרתי, ממתין לו שיינתק מן המזרון ששטח על רצפת החדר ויקום להחליפני. ריחה העדין של שרה נדף מן הכתלים ומן הרהיטים המגושמים הניצבים במשרד, והשרה על הכל תוגת געגועים. בעודו מנומנם ונאבק בקורי השינה שביקשו לגרוף אותו חזרה אל מתיקותם של חלומותיו הבטיח לי שמעון לקצר את הטיול שהועדנו ליום המחרת, יום שישי, ולחזור לקהיר בטרם שבת. כדרכו הפר את הבטחתו מבלי שייפגע מצב רוחו העליז.
החלפתי סרט במצלמה. שמעון פרש את זרועותיו הארוכות בין שני המצביאים כאילו היו כנפי נשר, ומילא את עדשת המצלמה בחיוך רחב ומרושע משהו. זזתי מעט לאחור כדי להכניס לתמונה גם את צ´רצ´יל, הניבט ביד שמאל מורמת ובמשקפיים השמוטים לו על אפו מן התמונה הגדולה שמעל פסלו של מוֹנְטִי, הלורד אוף אל-עלאמיין. רוֹמֶל הביט מן הצד, מצפה שאקיים כהלכתה את בקשתו של שמעון ואכלול גם אותו בצילום. לנגד עיני צפה דמותו של גידי, מדריכי בתנועת הנוער "בית"ר", הנואם באוזנינו בלהט על חשיבות החרמתה של תוצרת גרמניה הצוררת בכלל, ומכוניות "פולקסוואגן" בפרט. חששי מפני "נו!" נוסף של שמעון קטע את השרעף חסר התכלית. דחקתי את שועל המדבר הגרמני לפינתה השמאלית של העדשה, ייצבתי את אחיזתי במצלמה ולחצתי על כפתור הצילום.
עיניו של שמעון לא הנידו עפעף כשהלם בהן אור המבזק. "עוד אחת!" פקד בנחת, קופא בתנוחת הצילום שהעלתה בי גיחוך, וראשיהם של הדגלים המוצבים בחדר הפנימי מעטרים את גולגולתו כזר של קוצים. הצילומים הכפולים הבטיחו את הנצחת הרגעים שבחר לתעד בהיסטוריה הפרטית שלו מפני רשלנותו או חוסר מיומנותו של הצלם. בדיעבד התגלו "הכפילים", כך קרא להם, כמיותרים, והוא העניקם לי במתנה כאות תודה על שירותיי הטובים. מכולם הוא ניבט חייכני וזורח, כמי שזכה בכל פרס ופרס שמעניקים החיים לברי המזל ולהם בלבד.
הבטתי בשעון שקנתה לי טובה כמתנת פרידה. במחוזות רחוקים נישא קולו של צופר השבת, מזהיר על בואה הקרוב של המלכה הכלה. אבא ודאי הקדים וקיבל עליו כבר את השבת, והוא יושב עכשיו ומאזין ממקומו הקבוע הסמוך לתיבה לדרשתו של הרב מוּצַפִי. בדד יושב, באין בניו הגדולים אתו. מהם אדישים לקיומו, לאבהותו, מהם נוטרים ומתנכרים, גרושי לב. אלה ואלה ברעתו אינם חפצים, אף את טובתו אינם מבקשים. ואני בן זקוניו, בנה של אישה אחרת, תועה בעולמו של הקדוש ברוך הוא ומבקש לי נחמה ושכחה, שכחה ונחמה.
"אני לא מצלם יותר," הודעתי לשמעון בקול כעוס מעט. שמעון לא התווכח, וסבב לו במוזיאון הקטן, מצלם ומצלם. כשהגיע למוצגים שצירפו המצרים למוזיאון כדי להתפאר בסטירה שסטרו על לחיינו במלחמת השישה באוקטובר, החל זרם של קללות עסיסיות קולח מפיו. עיניו ננעצו במשטמה בסירות הגומי והטנקים שנשקפו אליו מבעד לקירות הזכוכית של אחד מארונות התצוגה, עמוסים לעייפה בחייליהם של שַׁאזְלִי וסאדאת ועטים על המעוזים הקטנים של החטיבה הירושלמית. לרגע חששתי שינפץ את קירות הזכוכית במצלמתו. הצלילים הערביים של גידופיו משכו אלינו את תשומת לבם של שומרי המוזיאון, ואני מהרתי להשתיק אותו ולמלט את שנינו החוצה.
ים ומדבר נחו להם שם זה בצד זה, מותשים מחום היום ההולך ונקלש. הים הצבוע טורקיז שלח אדוות מקציפות, מניח לשמש השוקעת לצבוע אותן בזהרורי דמדומים. רוח יבשה וחמימה ליטפה את פני המדבר, עוגבת על הבתים המוזנחים, נמוכי הקומה, הפזורים משני עבריו של הכביש הצר הפולח את לבה של העיירה הקטנה. לא היה במראות השלווים משום מרגוע לחרדה הבלתי נתפסת שהשתכנה לה בלבי בראותי את היום מעריב. גם האקדח הצמוד למותני והדרכון הדיפלומטי הטמון בכיסו הפנימי של המעיל הקל שלבשתי לא הועילו. רציתי הביתה.
"עכשיו נלך למצוא את היהודי שלנו," שפשף שמעון את כפות ידיו זו בזו בתנועות של עונג ושביעות רצון. אני הייתי קיים שם רק כתפאורה, מָרְאַה לאישיותו הנרקיסיסטית.
"מחכים לנו לארוחת ערב," ניסיתי להניא אותו מרצונו להמשיך את הטיול שהחל מוקדם בבוקר אל תוך מעמקיו של הלילה, "וחוץ מזה אני גמור. הוצאת ממני את כל המיץ."
"תעזוב אותך בחייך," לגלג שמעון, "רק התחלנו ליהנות. ואל תדאג לארוחת הערב," החל לגלוגו הופך לצחוק עמוק ולהתגלגל לעברי, "מסעדות הדגים באלכסנדריה רבות עלינו כבר עכשיו…"
המחשבה שנצטרך להסביר ליוחאי הקב"ט ולאשתו מדוע לא הגענו לארוחת הערב החגיגית שטרחו עליה רבות במהלך השבוע, בתוספת התחושה שבשמיים ההולכים ונזרעים בכוכבים מצפים לפירעון שטר השבת שקיבלתי על עצמי הקשיחה את לבי, ושמעון נזקק ל"תעזוב אותך בחייך" רבים כדי להדוף את טענותיי. צירוף המילים הזה שימש אותו בכל עת שרצה לבטל רצון אחרים מפני רצונו. לא לחינם כינו אותו עובדי השגרירות "שמעון תעזוב אותך בחייך".
"חבל על הזמן," חרץ את גורלו של הוויכוח, "כבר חושך. בוא נזוז, הכל יהיה בסדר. סמוך על דוד שמעון."
שמחתי לאידו כשפתח את תא המטען של המרצדס השחורה שעמדה דוממת בשולי הכביש, ופשפש בתרמילו לשווא בחפשו אחר הפנס הגדול שחשב שטמן בו. מן הסתם נותר זה בשגרירות לאחר שהשתמש בו כדי להאיר פינה חשוכה באחד מן הסיורים שערך במהלך משמרתו. לחרדתי נטל קופסת גפרורים שמצא במעמקי התרמיל, וסגר את דלת תא המטען בטריקה.
"אני לא מדליק שום גפרור," הזהרתי אותו, פוסע אחריו לעבר שער בית הקברות של בעלות הברית. שמעון עצר לרגע כנמלך בדעתו, חזר למרצדס והוציא מתא המטען את תרמילו. לפני שהספקתי לפסוע פסיעה לכאן או לכאן כבר כיתף את התרמיל הגדוש לגרסתו ב"חפצים בעלי ערך רגשי רב", שלמעשה היו אוסף חסר היגיון של אביזרי הישרדות והצלה, ופנה שוב לפלס לו את דרכנו באפילה ההולכת ומתעבה.
עליו הארוכים והבשרניים של צמח מדברי נמוך הערוכים ככתר הזדקרו אלינו בהתרסה מתוך החשיכה, ולידם הבהיק בלובנו לוח זיכרון עשוי שיש לבן. רוח המת עלתה ונשפה על להבת הגפרור שהדליק שמעון סמוך למצבה הראשונה שנקרתה על דרכנו. שבריר השנייה בו הבליח האור הזעיר בטרם כבה הספיק לשנינו כדי להבחין בצלב הגדול החקוק עליה. ואנו הרי חיפשנו מגן דוד.
רק אופטימי חסר תקנה כשמעון יכול היה להאמין שחוקי הסטטיסטיקה יכופו עצמם לשירותו וימציאו לו בתוך כך וכך עשרות גפרורים מצבה של לוחם יהודי. התרעומת השקטה ששידרתי כלפיו, שהלכה והתגברה עם כל גפרור וגפרור שניצת והאיר צלב נוסף עשתה את שלה, וביחד עם המרחבים המנוכרים ורוחות הנופלים שייבבו סביבנו הפילה סוף סוף את רוחו. אובד עצות עמד עמידת גבר בעמיו וידיו על מותניו, נועץ את עיניו החודרות באופק נסתר.
"חושך מצריים, מה?" ביקע לגלוגו את הדממה.
החרשתי. ניתן לגיבור לדבר.
"תעזור לי, אחי," ביקש בקול רך, "כל ישראל ערבים זה לזה, לא?"
שתיקתי התעצמה. שיילך לכל הרוחות עם הרעיונות "המקוריים" שלו. הוא ושרה שכטרמן ואהבת נופת הצופים שביניהם. איך הסתכל עליה בעיניי עגל כשקראה בערב התרבות שארגנה אשתו של יוחאי את שירו של ויטמן על גיבורי המלחמה, ואפילו התרגש כשהגבירה את קולה בפאתוס בשורות הסיום, מניפה כף יד מטופחת שכל אצבעותיה עטויות בטבעות מרהיבות. יותר מכולן הִזְהִירַה זו שענד לה שמעון בערב יום הולדתה שחגגו בסערה רומנטית על סיפונה של "הפַרְעוּנַה", והיא מלוטשת ונוצצת כשורותיו של ויטמן. בסופו של הערב, מפנה כמעט לבדי את כלי האוכל מחדר האורחים למטבח, מצאתי על אחד המגשים את הדף ממנו קראה שרה את השיר, וטמנתי אותו, מקופל ומבושם, בכיס חולצתי. עכשיו הבטתי בגבו החסון של שמעון הניצב לפניי, ומצאתי את עצמי מדקלם בלבי את שורותיו הראשונות של השיר שפעפע באותו ערב מכיס החולצה אל תוכי:

"With music strong I come,

 with my cornets and my drums,

 I play not marches for accepted victors only,

I play marches for conquer’d and slain persons..."

"אל תתייאש, אל תתייאש," זמזם לעצמו שמעון וחכך בשערו, "מה אתה אומר, אחי, נמצא יחד משהו?"
טובה הייתה ודאי מתמוגגת מן ההשלמה הרוויה בהומור נוגה בה התמודד עם כישלונו ההולך ומתרקם. "אתה לוקח הכל קשה," הייתה אומרת לי ומפנה אליי את ערפה הדק, אוטמת את אוזניה לקובלנותיי. "בסדר," רטנתי בלבי, מביט שוב בגבו של שמעון, "בסדר גמור. אני לוקח הכל קשה. אז עכשיו שיסתדר החוכמולוג הזה לבד."
"טובים השניים מן האחד, אחי," המשיך שמעון לגשש כקורא מחשבות.
"אתה משונה, מוזר," נלאתה טובה ממני, "סגור כמו אבא שלך." בכל הזדמנות הייתה נועצת בנו, בבעלה ובחמיה, את עוקצה. "אצילים בסחבות" נהגה לכנות אותנו בציניות קרה שעה שהיינו יושבים יחד אבא ואני בשבתות בבוקר במרפסת שטופת השמש או במטבח החם, קרובים כפי שלא נהיה יותר לעולם, וקוראים את פרקי השבת בנביאים ובכתובים באותה נעימה מתוקה שהתנגנה באוזניה כשיר נכאים. עשרה קבין של ארס ירדו לעולם, תשעה נטלה לשונה של טובה.
שמעון פרק את תרמילו מכתפיו, הניח לו ליפול על הארץ ונשכב, מניח עליו את ראשו. רגליו נפשטו לפניו, מקבילות לשתי שורות המצבות ביניהן עצרנו.
"אף אחד לא יפריע לי ליהנות מהחיים האלה," אמר פתאום בשקט, כאילו לעצמו, "לא הדת, לא יוחאי, וגם לא גברת שכטרמן."
שרה כבר ידעה שתאבד אותו, למרות שאחזה בו באהבתה אחיזה שקשה היה לו להיחלץ ממנה. בעוד שבועיים יעבור לאמסטרדם, "לעולם אחר" כפי שהיה אומר בערגה בכל פעם שעלה שמה של העיר על דל שפתיו. לבי נצבט פתאום בחשבי על פרידתם. בעוד שבועיים אהיה אני בירושלים, ואסיר ממותני את האקדח לצמיתות.
נשכבתי גם אני, מניח את ראשי על התרמיל מאחורי ראשו, ופושט את רגליי לכיוון ההפוך מזה שפשט הוא את רגליו אליו. דומה שהייתה זו סמיכות הראשים שגרמה לו לומר את מה שאמר כעבור רגע, עד שלא יכולתי לשתוק עוד.
"תחיה את הרגע, ציון," שמי בפיו הנביט בי תחושה של קרבה שלא רציתי בה, לא עכשיו בכל אופן, "מי שדואג למחר אין לו אמונה."
"ומי שיש לו תסביך של בילויים מטורפים אין לו נשמה," התפלספתי במרירות, "אחרת אחד כמוך, נצר למשפחה של מקובלים, לא היה מסתובב לו בערב שבת בבית קברות בסוף העולם ומחפש מצבה עם מגן דוד להצטלם לידה".
"אני נותן כבוד לזה שמתחת למצבה," התרעם שמעון, "והנשמה שלי יהודית לא פחות משלך."
"ולא סתם נשמה יהודית," לעגתי, "אַחְלַה נשמה, ממש נשמה יתירה."
"מותר גם לך להיות שמח פעם," אמר שמעון בעצבנות, "וחוץ מזה, לא טוב לריב בערב שבת."
בערבי שבתות היה אביו של שמעון עומד בתפילה בגלימה לבנה ובלב טהור, ומכוון בתפילתו בכל הכוונות הראויות לכוון על פי "שער הכוונות" של האלוקי רבנו יצחק. האירו כוונותיו עולמות עליונים, וכמו לחם שמיים ירדו ונחו עליו תוספת הנפש, והרוח, והנשמה. הייתה נפשם של בני ביתו מתבסמת ומתמתקת מאור השבת הבוקע ממנו, עד שנדמה היה לנכנס לביתם כאילו על פתחו של גן עדן הוא עומד. מאז הלך לעולמו ניסו בניו ובנותיו לשמר, בדרכים של חול דווקא, את רוח קודשה של השבת שהיה אביהם משרה על ביתו בכוח דבקותו ואמונתו, ולא עלתה בידם.
סרט הצילום שהוצאתי מהמצלמה במוזיאון נותר בכיס מכנסיי, לשם תחבתי אותו מבלי משים בשעה שעסק שמעון בתכנון תנוחת הצילום עם מונטגומרי ורומל. זכרתי רבות מהתמונות בסרט: את הפועלים הסיניים העמלים על יסודותיו של בניין חדש בעיר הרפאים על שם סאדאת, את שמעון המצדיע לשני דיוקנאותיו של הנשיא הנרצח המתנשאים על עמודים בכניסה לעירו, את שומרי העיר ובני משפחותיהם, הדיירים היחידים בה, ואת שממת רחובותיה ובנייניה וגינותיה הממתינים לשווא לבני עמם שוכני "עיר המתים", בית הקברות הענק שבלב הביצה הקהירית הצפופה עד מוות, שייצאו אל המדבר ויבואו אליהם להחיותם.
ועוד זכרתי את התינוק הקופטי הקטן המחותל היטב ומעוטר במצנפת מבהיקה הגדולה ממידות ראשו נתון בזרועותיו של שמעון הכורע ומחייך מאוזן לאוזן, את הוריו של הרך שהוטבל זה עתה, הדומים זה לזה בקלסתר פניהם כאילו היו אח ואחות, ניצבים עם בנותיהם היפות מעל שמעון ומביטים אל המצלמה ביראת כבוד, וגם את צריחיה הלבנים של הכנסייה הקופטית ואת כמריה העוטים על ראשיהם מטפחות כחולות מקושטות בצלבים כסופים.
שמעון התיידד עם המשפחה המאושרת כבר במהלך טקס הטבילה. צילמתי אותו עומד מאחורי משמשו של הכומר המחזיק בנר שעווה צהוב כנגד פניו של אדוניו. הכומר זימר פיוטי הטבלה והקיש בקצב על משולש התלוי על אצבע מאצבעות ידו השמאלית, ושמעון סייע לו בהמהומים קצביים ובנקישות באצבע צרידה. לאחר הטקס והצילום האחרון מחוץ לכנסיה הבטיח שמעון בחגיגיות לאביו של התינוק שהשקיף אליו בדחילו ורחימו מבעד למשקפיו עבי הזגוגית לשלוח לכתובת שנטל מהם שני עותקים מכל תמונה בה הופיע מי מהם, וסירב לקחת תשלום כלשהו מלבד שלמי תודה. התפלאתי על כך שאיבד מערנותו ושכח והפקיר את הסרט היקר בידי. עלול הייתי להניח לו להשמט מכיסי ולהיטמן לנצח באדמה שבהרף עין היסטורי הורוותה בעל כורחה בנהרות של דם.
שמעון שלף את אקדחו מנרתיקו, כיוונו לעבר השמיים, והחל מצביע על קבוצות כוכבים ולנקוב בשמותיהן. בזווית עיני קלטתי את ברק המתכת וסובבתי אליה את ראשי.
"תחזיר את האקדח לנרתיק, אבוטבול," התכעסתי שוב, קורא לו בשם משפחתו המקורי שעיברת לאביטל, "הספיקה לנו המהומה עם יואל בפירמידות."
"אתה קשה עם עצמך," נאנח שמעון, "וכל העולם סובל מזה."
לא השבתי לו. כולם חכמים גדולים. גם יואל שבצהריי יום ראשון בחר להדהיר את הסוס "אַל- שַׁיְטַּן" סמוך לשלש הפירמידות הקטנות שבגיזה ולא חש באקדחו הנשמט והולך מגופו, עד שעף זה ונחת על החול הרך לרגליו של נער מצרי שלא הספיק להתעשת בטרם נחתנו מסוסינו כְּבוֹקְרִים שמעון ואני והתנפלנו על "האישה שאיתי", כך קרא יואל לאקדחו, מספיקים להעלימו מעין רואה רגעים לפני שסגר עלינו המון נזעם ואיים להשיבנו אל האדמה ממנה לוקחנו. זכרתי כיצד נמס לבי והיה למים מול עשרות האנשים הצורחים אל פניי, מהססים אם לעבור את המחסום הנפשי השביר שעוד מנע מהם להרוס אלינו ולעשות בנו שפטים, וברוגע שהשליט שמעון על שלושתנו עד שהגיעו השוטרים והפיצו את ההמון לכל רוח, ואותנו חילצו משם בשלום ובבושת פנים.
"אתה מתיש אותי עם מצבי הרוח שלך," אמרה לי טובה בעצב ערב פרידתנו. בתחילה, כך הסבירה לי בסבלנות, הסעירו אותה השינויים התכופים והקיצוניים לעתים במצב רוחי. לבסוף עייפה מהם, מבקשת יציבות ורוגע. ואני נפשי הומה תמיד, לא תדע מנוח. רגע מרקיעה שחקים, ובמשנהו מושלכת לתחתיות ארץ. בעצמי איני יודע לאן תוליכני בימים שעוד יבואו.
ארבעה חודשים חלפו מאז נטשה אותי טובה. ארבעה חודשים בהם אני נופל ונופל אל תהומות הכאב ועדיין לא נחבטתי אל קרקעיתם. באותו יום שישי בו בישרה לי על כך ברחתי מביתנו שבאחת משכונותיה המרוחקות של ירושלים, נס מפני הכאב והפחד כנס מפני מלאכי חבלה. ברחבת התיאטרון אליה הגעתי לאחר כשעה מתנשף ומטורף מצער פגשתי את שמעון, שישב שם מחובק עם חברתו שבטרם שרה ונהנה מקרניה של השמש החורפית. "אני יוצא ביום ראשון בבוקר לקהיר ואתה בא איתי," אמר בתקיפות לאחר ששמע את סיפורי, והתקשר למפקד היחידה שלי. "אסור להיקשר לאישה עד כדי כך," גער בי בעדינות לפני שנפרדנו. את השבת רווית הגעגועים לטובה ביליתי בבית הוריי, וביום ראשון חזרתי למקצוע המאבטח וטסתי עם שמעון לקהיר.
טינה וכעס שינו בתוכי צורה והפכו לרגשי חרטה ואשם. ריחמתי ולא ידעתי על מי ריחמתי. על עצמי, אולי על אבא, אולי על טובה. נפשם קשורה הייתה בנפשי, ואני חטאתי להם בחוסר אהבה ובפרצי טינה נסתרים שיצאו מנבכי נפשי מבלי שיכולתי להבינם באמת ולרסנם. דמעות טפטפו ורחצו את עיניי, והכוכבים זהרו לתוכן וסינוורו אותי. מה אשם שמעון בכך שהמואזין מהמסגד הסמוך לשגרירות קרע מעלי את שנתי לא יותר משעתיים לאחר ששקעתי לתוכה, כבדה וטרופת חלומות, בזעקו אל שמיה של עיר המסגדים את מה שכבר קרוב העולם כולו להכיר בו, שאללה הוא אַכְּבַּר, אין עוד מלבדו.
שמעון נרדם, והדמעות בעיניי יבשו. רוח של טהרה באה מן הים ושטפה דרומה אל שקע קַטַארַה. מה יש באדמה שמרגיע ככה את הגוף השוכב עליה, ועוד יותר את זה הנטמן בתוכה. בדממה העמוקה יכולתי לשמוע את היקום מתפשט והולך אל האינסוף בכח הגזירה שנגזרה עליו אי אז.
גם בלילה אפל יכול כל אחד להבחין בהבדל בין מגן דוד לצלב החקוקים על מצבה אם רק ייגע בהם. "צריך לגעת בדברים כדי להרגיש," כך טובה, רוחשת בוז בעיני זכוכית ירוקות, "אי אפשר להשקיף מן הצד כל הזמן…" קמתי באחת וכשלתי אל המצבה הסמוכה אליי, מתחלחל למגעו הצונן של הצלב החרות עליה. גוחן וממשש פסעתי לאורכה של שורת המצבות הארוכה, ותנועותיי סדורות וחוזרות ונשנות כתנועותיו של רובוט במפעל מכוניות יפני. לוחות השיש השתמטו ממני, נכלמים מן הפגיעה בכבוד החללים, ואני נאלצתי לרודפם ולאונסם במגעי החטוף, מלטף וממלמל מילות התנצלות והרגעה.
"ציון!" תעתה צעקתו של שמעון וחלפה על פניי. מהר מכפי שציפיתי היה בקרבתי, חרישי ומרוכז כעכברי המדבר של מונטי ששכבו סביבנו דוממים ברבבותיהם, מנסה להאיר בעיניו את שחור הלילה ולפענח את מעשיי. "לא לחינם קראנו לך "המוח", מה?" פלט בהנאה כשהבין. להוטים כשודדי קברים רַכַנּוּ פעם ועוד פעם אל לוחות השיש הנעוצים בקרקע ומששנו אותם כסומים בארובה, תוהים מתי תתגלה לנו המצבה המיוחלת. כף ידי שדבקה לפתע לסמל המגן דוד והקריאה החנוקה שהתמלטה מגרוני בישרו לשמעון שבא קץ הגאולה.
שמח ומרוצה מיהר להעמיד את תרמילו כחצובה מאולתרת, והניח עליו את המצלמה. הוא הוציא מכיס מעילו כמה חוברות צבעוניות שנטלנו מאתרי ההנצחה הגרמני והאיטלקי הנשקפים אל קברותיהם של כוחות הציר, והבעיר אותן מתחת למצבה. להבה קטנה ריצדה, מרקדת כאורו של נר נשמה, ושמעון מיהר למקד את עדשת המצלמה על המצבה ולהפעיל את מנגנון הצילום האוטומטי. מפאת גודלו של המעמד החליט לצלמו שלש פעמים, ובכל פעם חש מן המצלמה למצבה, מצמיד אליה את פניו וכולא את חיוכו כדי לא לפגום ברוממות הרגע. שלשת ההבזקים חרתו בראשי לנצח את סמל המגן דוד שראשי התיבות ת´ נ´ צ´ ב´ ה´ במרכזו. מעל פרטיו האישיים של פְּרַיְבֵט גֵ´יי. אֵיי. בַּארוֹן, חייל בגדוד הראשון של חיל הרגלים הדרום-אפריקאי, שקיפד את חייו בראשון בספטמבר אלף תשע מאות ארבעים ושתיים אי שם בין תחנת הרכבת של אל-עלאמיין לשקע קטארה, והוא בן עשרים ותשע שנה, התנוסס סמל עלום, חיה נבונת מבע ונאת קרניים, שסביב צווארה סיסמה החקוקה באנגלית ובשפה לא נודעת, יוּנְיוּן אִיז סְטְרֶנְט´, אִנְדְרַאכט מַאקט מַאכט, איחוד הוא כוח. לימים כתב לי שמעון מאמסטרדם בהתרגשות, ששלש המילים המסתוריות האלה, שאת השפה אליה השתייכו ניסינו לשווא לקבוע בימים האחרונים לשהותנו בקהיר היו למרבית הפלא הולנדיות, בנות שפתו החדשה, כך אמרה לו חברתו האמסטרדמית לילי, שעיניה החדות והקנאיות בחנו בקפידה כל פרט בתמונות שגדשו את אלבומיו. שרידי רגשותיו לשרה שכטרמן נדחקו לפינה נִדַחַה במעמקי תודעתו, ולא עלו משם עוד.
כשתמה הלהבה הקטנה לגווע הזדקף שמעון ונמתח והצדיע. שקט ועמוק עלה קולו, כקולו של בעל אוב הדורש אל המתים. "אשרי איש ירא את ה´, במצוותיו חפץ מאוד," קרא מזיכרונו את מילות תפילת האשכבה הקצרה, "המרחם על כל בריותיו הוא יחוס ויחמול וירחם על נפש, רוח ונשמה של החייל ג´יי. איי. בארון…". אטמתי את אוזניי. לא רציתי לרגוש שוב. גם ככה אמרה לי טובה שאני רגשן ייתר על המידה, ושאולי צריך הייתי להיוולד אישה.
בדרכנו חזרה למרצדס ירה שמעון צרור של בדיחות. חשבתי על טובה, רואה אותה צוחקת ומאושרת. זיק אחד של אושר ידעתי בחיי, והוא הצית בנשמתי תבערה שלא יכלה לשאת. בחולשתה נשפה נשמתי על אותה תבערה של אהבה עד שכיבתה אותה. מי ידע שבכבותה יעלה מתוכה אותו כאב שאלמלא שמעון היה נוטל אותי מן העולם. רווח לי כשראיתי את צללית המרצדס יוצאת לקראתנו מתוך אפלולית העיירה כאם דואגת המקבילה את פני בניה השבים אליה מדרך רחוקה.
ידו הרחומה של הכל יכול ליטפה את ראשי כשנכנסתי למרצדס ושקעתי בהקלה במושב שליד הנהג. אל-עלאמיין הלכה והתפוגגה מאחורינו, חובקת בזרועות ארוכות את בתי קברותיה. הנחתי את ראשי הדואב על מסעד הכסא ושקעתי בתרדמה שלווה. מתוך האדמה עלה וְשָׁפַע אל חשכת הלילה שאון שרשראות הטנקים של ארמיית הנילוס והקורפוס האפריקאי המכים זה בזה עד חָרְמַה, וחזר ונבלע במרחבים העצומים. מובס וזועם הפנה רומל את ערפו למדבר, מבקש נחמה בהמיית הגלים הלוחכים את החוף. טורקיז כמלוא הים זהר מתוך עיניו של שמעון המסלסל לעצמו ניגון מרוקאי רגשני בקול חרישי, וכף רגלו מצמידה את דוושת הדלק לרצפת המכונית. גלגלי המכונית הכבדה ניתקו מן הכביש, והמרצדס עלתה וריחפה לעבר אלכסנדריה, פנסיה הגדולים מגששים את דרכם באפילה המעובה, שולחים קרני אור משתאות אל תוך קרביו של הלילה ומאירים לי את חלומי.