בעליה לקסטל, לפני מחלף הראל, נתקענו בפקק.

"בטח תאונה," התעצבן מתי, "נהג בשלילה או משהו כזה. איזה מזל נַחְס."

קשת ענקית נמתחה מעלינו, נשענת כחסידה על רגלה הנעוצה אי-שם בפאתי מבשרת, ונועצת מקורה בגוש עננים מעל גבעת-יערים.

"למה תמיד קשה לך לדייק," החל לקונן, "רבע שעה חיכיתי מתחת לבית שלך. תראה איך אכלנו אותה עכשיו."

ברדיו הסתלסל שיר נוגה על אהבה לא ממומשת. מתי העווה את פניו בהבעת מיאוס.

"זמרים בכיינים," רטן, "היא עזבה אותו, הוא בגד בה, היא מסובבת אותו, הוא מנצל אותה. חולים, בחיי חולים."

מוקד תנועה דיווח שדלתה האחורית של משאית להובלה בקירור נפתחה לפתע אחרי מחלף עין-חמד, ומאות ארגזים עמוסים בשקיות-חלב נפלו ממנה והטילו אנדרלמוסיה בכביש. מכוניות שנסעו אחרי המשאית הופתעו ופגעו זו בזו. בנס נפגעו רק שלשה נהגים מחבלות קלות, ואמבולנס מנסה לפלס את דרכו אליהם.

 מייד כשהסתיים הדיווח השתלח מתי בצוות המשאית.

"בבקשה," נבח בזעם, "כולם חפפנים במדינה הזאת! דפוקים אני אומר לך, דפוקים!"

דקות ארוכות חלפו. הקשת נעלמה. שלג קל החל לרדת.

"הזאים," חידש מתי שם גנאי לחזאי מזג האוויר, "אמרו שהשלג יגיע רק בערב. רק זה חסר לנו עכשיו. שלג."

מתי התאהב בנופשת ירושלמית ש"סחבה אותו" מאילת לירושלים. מדי שבוע או שבועיים הוא מתחרט בלבו על "פזיזותו", אם בגלל מזג האוויר, אם בגלל הנוף האנושי הירושלמי ההולך ומשתנה.

"דוסים וערבים משתלטים על העיר הזאת," קבע לא אחת באוזני אשתו, "איזה עתיד יש לנו כאן, איזה?"

אבל יעל אשתו נטועה בירושלים וירושלים נטועה בה, ואף איזו שבועה משפחתית אוסרת עליה לעזוב את העיר, כך סיפרה לו לפני חתונתם, ובכלל, היא אוהבת את האקלים ההררי הצנוע, הרחוק מהשפעות הים.

"חשבתי להתגרש," אמר לי פעם מתי, "אבל זה לא כלכלי. מה, השתגעתי לשלם מזונות ולבוא בטיסה כל שבוע לראות את הילידים?"

נהג המיניבוס שלפנינו כיבה את המנוע. מיניבוס ארוך, צבוע צהוב, גדוש בילדים חרדים.

"קבצנים החרדים האלה," רטן מתי, "חוסכים בדלק. הילידים יקפאו לו שם."

מתוך המיניבוס נשמעה המולת הילדים שהחלו לקרוא פרקי תהילים בקול רם. קול מבוגר היה קורא פסוק בנעימה, והילדים היו חוזרים אחריו.

"שטיפת מוח," לגלג מתי, "בלה-בלה במקום חימום. שיהיה להם לבריאות."

השלג הלך וכיסה את גג המיניבוס בשכבה לבנה דקה, וכבר שלח אצבעות קרות גם אל חלונותיו.

"חרדים באיגלו," צחק מתי ברשעות והפעיל את המגבים כדי לסלק את השלג שהפריע לו לצפות במיניבוס.

פתחתי תרמוס ומזגתי קפה חם לכוסות קרטון שקשת צבעונית הייתה מצויירת עליהן.

"אין עליה," נאנח מתי, מכוון לאשתו, "סנדוויצ'ים, קפה בתרמוס. אך אילת אילת, איך מכרתי אותך בנזיד עדשים."

"זמרים, זמרים," פלטתי פתאום, "אבל אתה בכיין לא פחות מהם."

"שה שה," הסה אותי מתי, "תמשיך בבקשה לשתוק."

נגינת פסוקי התהילים בפי הילדים שבמיניבוס הלכה ואיבדה מחיוניותה.

"כואב הלב," פסק מתי, "בוא נראה מה קורה איתם."

השלג קידם את פנינו במערבולת פתיתים שהשיבה הרוח. מתי נקש על דלת המיניבוס והנהג פתח אותה.

"באנו להציל את הילידים," אמר לו מתי בכובד ראש וטיפס פנימה.

"על מה אתה מדבר?" תמה הנהג שגופו הכבד חרג בהרבה מגבולות כסאו.

"קופאים לך פה הילידים," הוכיח מתי את המלמד שישב מצונף באחד הכיסאות ועיין בספר.

המלמד מלמל במבוכה משהו על מנוע המיניבוס.

"טיפול לא בזמן," סובב הנהג פניו למתי ומשך בכתפיו, "אין כסף לא עשים טיפול בזמן. עכשיו מנוע לא רוצה נדלק."

לחיזוק דבריו ניסה הנהג להניע את המיניבוס אגב לחיצות על דוושת הדלק.

"די, די," גער מתי בנהג, "זה מנוע דיזל. לא יתנו לך כלום הפמפומים האלה."

"זה שלג לא טוב ילדים," התנצל הנהג, "יכולים מתקרר. לא  רגילים לשלג כמו אנחנו באנו מרוסיה."

"כן, כן," זלזל מתי בשקט לעצמו, "בטח. בטח."

הילדים בחנו את שנינו בסקרנות, ולבסוף תלו את עיניהם במתי ששוחח עם המלמד בשקט, משמיע דברים בנימה של שכנוע.

כמה דקות אחר-כך היינו משרכים את דרכנו הלוך ושוב מן המיניבוס אל המכוניות הניצבות בטור הארוך שיצר הפקק, נשמרים מהחלקה משברת עצמות. מתי היה נוקש על חלון הנהג או הנהגת, ונועץ בו או בה מבט שאי אפשר לסרב לו, מלווה בכמה צעקות. אחר-כך הייתי אני פותח את הדלת האחורית, ומתי או אני היינו מניחים על מושב פנוי איש בתורו ילד קר שנשאנו על ידינו מהמיניבוס. הנהג והמלמד עברו למכוניתנו. אחרי כמה דקות של אי-שקט יצא המלמד שוב אל השלג, עובר ממכונית למכונית, קפוא למחצה, מבקש לוודא הילדים שהופקדו בידיו לא נפלו מן הפח אל הפחת, ואינם עוברים טראומה רוחנית, או סתם טועמים דבר מאכל שכשרותו מפוקפקת.

מתי ואני עמדנו  והבטנו במלמד השב אלינו ממסעו בצעדים קטנים, כתם שחור בתוך שפעת הלובן העוטף את העולם. בקושי רב וביד נוקשה הצליח לפתוח את דלת מכוניתנו ולהידחק שוב לתוכה, טורק בחוזקה את הדלת ומקפיץ את מתי שעמד לידה.

"אני מצפצף עליו!" צעק מתי לתוך השלג המאיים לאבד את הכביש השחור מן העולם, "צפצוף ארוך אני מצפצף על העולם הזה!". שתק רגע ואחר-כך תחב שתי אצבעות לפיו והשמיע שריקה חדה, ארוכה.

כשני קילומטרים לפנינו היו נהגים מודאגים עמלים כנמלים באיסוף שקיות-חלב מן הכביש המושלג לתוך ארגזי פלסטיק ירוקים המוטלים במאותיהם על הכביש, ובנשיאת הארגזים המלאים אל המשאית ממנה נפלו, מתפללים בלבם שיצליחו לפנות את הכביש בטרם ישתלט עליו השלג ויחסום סופית את דרכם אל שער הגיא. דקות יקרות בזבזו בתגרות מילים ובהטחת האשמות זה בזה, ובהחלפת פרטי חברות הביטוח ביניהם. חובש צבאי שירד מאוטובוס טיפל בשלשת הנהגים החבולים. במאמץ רב היה אחד בעל קול רועם ומרץ בלתי נדלה הולך ומתיר את הקשר הגורדי של סבך המכוניות שנקלעו לתאונת השרשרת.

בשמיים הלבנים השתובבו להם אלפי ילידים, בועטים להנאתם בעננים ומקפצים בינות ברקים ורעמים. צחוק הבל פיהם היה עוטף אותם ומוסיף להם חן. סופר אחד היה יושב בינותם וכותב מעשי כולם על פתיתי-שלג צחים, וזורה אותם לכל רוח.