בבוקר קרא לי המוכתר למשרד.

"תשמע," אמר מבלי להביט לעברי, ושאף עשן לתוך ריאותיו, "יש לנו בעיה."

"יש לנו בעיה" בשפתו של המוכתר משמעו "יש איתך בעיה".

שתקתי, מחכה לעשן שייפלט מריאותיו בצורת שלש טבעות אפורות-כחלחלות.

"תראה," אמר המוכתר, וקולו צורם ומרגיז, "אתה לא מחייך מספיק."

"על מה אתה מדבר," הגבתי, תמה, "ירדת מהפסים או מה?"

המוכתר הוא כינויו של המנכ"ל, ואני משמש ככלכלן הראשי של החברה. עובד בה כבר הרבה שנים. מרשה לעצמי להתחצף אליו מדי פעם.

עשן המקטרת האחוזה בין שיניו של המוכתר הלך ומילא את החדר. השתנקתי והשתעלתי.

"המזכירה שלך, סימה," נשען המוכתר לאחור והביט אל טבעות העשן הפוגעות בתקרה האקוסטית ונימוחות, "המזכירה שלך פוחדת ממך."

"ומה איתך," קנטרתי, "אתה לא מפחד ממני?"

"לפעמים," ייצר המוכתר טבעות עשן חדשות, "לפעמים, לעתים, או איך שאומרים את זה."

"תעשה לי טובה," אמרתי לו, "יש לי פגישה בעשר עם החשב של "גלובס". בתשע וחצי אני צריך לקחת אנטיביוטיקה לא על קיבה ריקה. עכשיו כבר  תשע. תן לי זמן לאכול בנחת. וחוץ מזה, אתה המוכתר, סליחה-המנכ"ל, ואני הכלכלן - אני אמנם לא פוחד ממך, אבל אתה בטח לא צריך לפחד ממני. ממה בכלל יש לפחד?"

כאן כמובן הכשלתי את עצמי. המוכתר נאחז בקש שהטלתי לפניו.

"מהמבטים שלך, הם חודרניים כאלה."

"שוקי, בחייך, תסתכל עליי, יש לי מבט מפחיד? מה עובר עליך?"

המוכתר התעלם מהשימוש הנועז בשמו הפרטי והמשיך לא להביט לעברי. אחר כך אמר: "אתה כל היום רק עובד ועובד. צא מהלחץ. תעבור במשרד אחד או שניים, תן מחמאה, זרוק חיוך. אל תיקח את החיים כל כך ברצינות."

"אני במקום עבודה או בקרקס," התעצבנתי, "שתהיה לי בריא, שוקי. אני רואה שסימה, השתלטנית הזאת, עבדה עליך חזק. אולי תמנה אותה לכלכלנית במקומי? היא מחייכת בלי סוף לכל מי שרק מציץ לתוך המשרד. אני לא מבין איך הלסתות שלה מחזיקות מעמד."

"אני שמח שאתה חושב כמוני," זרח פתאום המוכתר, "כבר מזמן היא אומרת לכולם שהיא יכולה להחליף אותך בקלות אחרי שלמדה את העבודה במשך עשר השנים שאתם עובדים ביחד. והיא מוכנה לוותר על הרכב שלך. זה יחסוך לנו, אוהוהוהוהו..."

הבטתי בשעון. הייתי חייב לאכול לפני כדור האנטיביוטיקה, ועשן המקטרת בקושי איפשר לי לנשום ולדבר.

"בסדר," אמרתי, "אני מסכים." הנחתי על השולחן את מפתחות המכונית שהעניק לי המוכתר בעצמו חמש שנים קודם לכן. שוקי היה מרוצה, אם כי עדיין לא הביט לכיווני.

מאז אותו בוקר התחלפו היוצרות, ואני הפכתי למזכירה של סימה. בעצם המשכנו לעשות כל אחד את עבודתו, בשינוי אחד: אני נטלתי את תפקיד המחייך מסימה, וחייכתי חיוך מְסַכֵּן-לסתות לכל עובר אורח שהציץ למשרד. סימה הפכה רצינית ומאופקת, אפילו קשוחה.

חמש שנים חלפו. אחר-צהריים אחד עליתי למשרדו של המוכתר לפני שיצאתי אל תחנת האוטובוס בדרכי הבייתה.

"אני יודע," אמר שוקי שפתח לי בעצמו את דלת משרדו והשיב לחיוכי בחיוך מאוזן אל אוזן, "אני יודע. יש לנו בעיה עם סימה. אם אתה לא ממהר, בוא נשב ונדבר קצת."

"אין בעיה," אמרתי והוצאתי מתיקי מקטרת, " אולי יש לך קצת טבק בשבילי?"