היה זה ביום חורפי גשום מאוד
(תמיד אהבתי את החורף והגשם
הזורם על פני)
הוא חייך אלי והציע לי לחלוק עימו את מטרייתו)
סירבתי בנימוס בטענה שאני אוהבת להרגיש את הגשם זולג על פני
את הרוח הנושבת , אבל חיוכו היה כה מלבב
שהמשכתי ללכת לצידו
(העינינים מתחילים להתחמם)
ואז יצאה השמש מחממת אותי בקרניה הקרות
אגלי המטר נצצו על עלעלי העצים ירוקי העד
מתנוענעים קלות ברוח הקלה
(ירדנו לקיטשיות ממכרת)
הרחוב היה כולו מואר ורחוץ
טבול בטוהר שמגיע רק אחרי גשם שוטף
(כיוון שכשהמזל בא צריך להגיד לו לשבת)
הזמנתי אותו לבית הקפה במורד הרחוב
הוא שוב חייך
(בחור חייכן)
והתישב מולי בשולחן

...

האושר הגיע. הוא עוד יימשך. בפרקים הבאים.
(ומה את חושבת, אמרתי לעצמי, ולך, הקוראת שלא מאמינה
שיש כזה דבר? האושר בא לבד? ועוד כזה רומנטי?
תתפכחי, עורי מהחלומות הספרותיים. יש חיים)