בס"ד
"לחייך כולם" ,
"עוזי,למה לא חייכת"
"אתה לא נכנס לתמונה"
"זה הכפתור למעלה,לחיצה ארוכה".
האמת לי כבר די נמאס מצילומים..יש משהו במצלמה שגורם לי בחילה.
לפני כמאה וחמישים שנה (בהערכה גסה) המציאו את המצלמה על מנת
לתעד את המתרחש,היחוד של המצלמה היה ביכולתה לתפוס את המתרחש
ברגע התהוותו,ולהנציח.מאז נדמה,הבזיקו הרבה "פלאשים" במצלמה,עד
להמרתה באופן סוחף במצלמה דיגטלית/וידאו.
תוכניות הריאלטי מספרות את הסיפור כולו,אם פעם מטרת המצלמה הייתה
"לתפוס את הרגע",להיות כלי בידי המציאות,היום המציאות היא כלי בידי
המצלמה,אין ערך לאירוע כלשהו אם הוא לא תועד בפירוט ע"י 24 מצלמות
בו זמנית.לא אהיה תמים ואומר שאין ערך בתיעוד של אירועים,בסופו של
דבר לצילום חלק מאירועים הייתה השלכה חיובית על המציאות,ועד היום הם
פורטים על נימי נפשנו "אני מכריז בזאת על הקמת מדינת ישראל",או
להבדיל "אנחנו על המפה ונשאר על המפה" ועד צילומו של הטנק בכיכר
טיינאמן נאלם דום מול מפגין.
אך מול התרומה המבורכת של הצילום,מתגמדת מול הנזק האדיר.ל-א כ-ל
ד-ב-ר צ-ר-י-ך ל-צ-ל-ם.
ישנם זכרונות שמשתמרים במוחנו ועולים על הצילום,בעיקר אני מכוון
לזכרונות אישיים.הבכי הראשון של תינוק עגלגל ומקריח.החברה
הראשונה,עיניה החומות ושערה המתולתל והשובב,הטיול המשפחתי על רקע
נחל,והטבילה במים הצוננים אחרי הליכה ממושכת. ברגע שאירוע מצטלם
הוא גוזל ממך את היכולת לדמיין את האירוע ולהוסיף לו נופח מחודש,לפתע
החברה הראשונה שלך נראית על כל פגמיה ושיניה המצהיבות..שערה
מתגלה כאוסף של שיער שנגנב מאיזה מטאטא.
הצילום הוא תולדת העצלות,חוסר נכונות להכניס את עצמנו לתודעה מחודשת
בקשר לרגע הצילום.נדמה שהתרופה לחשיפת היתר של הצילום היא
הכתיבה,כתיבה יכולה להיות רב-ממדית,בניגוד לצילום שמתעד את האירוע
מזוית אחת,היכולת של הכתיבה היא ההעמקה המשמעותית של המימדיות
של האירוע.
...
תגובות