ילדות

בעודי נוהג בדרכים הצרות של הכפר בו גדלתי, אני רואה לאורך קו האופק את שורת הברושים שתוחמת את הפרדסים. שם הייתי קוטף תפוזים - מבריקים בצבע זהב ירקרק, כשהם בדיוק בשלים לאכילה אבל עדין מאוד נוקשים, הרסס שניתז כשאני פוצע את הקליפה, מרקם הקליפה העבה תחת ציפורני כשאני מקלף אותה, הריח שדבק בידי אז ובזיכרוני מאז והלאה, מרקם המעטה הקטיפתי של כל פלח מבחוץ והמיצים והעסיס שמתפרצים וגועשים לכל כיוון בפה שלי, הטעם המתוק והמר.

 זה לא זיכרון, זהו משהו שחי בתוכי ומורכב מאינסוף זיכרונות. לפעמים אלו ידיה של אימי שאני רואה בוצעות את התפוז, לפעמים אנחנו נוסעים בין העצים בטרקטור של דוד שלי. אני יכול להרגיש את האדמה החמה תחת רגלי כשאני צועד בשביל העפר מהבית שלנו, צועד על החצץ הדוקרני המפוזר מחוץ ללולים, דרך העשבים הרכים שבשדות ובהם הקוץ המזדמן, בין הברושים והצברים עם הזרדים הפריכים שמכסים את הקרקע, ולהגיע לדרך המקיפה את הפרדסים עם החול העמוק שפני שטחו חמים, אך כשרגלך שוקעת בו יחפה היא מגיעה לתוכו הקריר. שם אני יכול להריח את פריחת ההדרים בסתיו, אני יכול ליפול שוב מאחד העצים, כל אחד שאבחר, אני יכול להריח תפוז רקוב על הקרקע, אני יכול לשמוע את בת דודתי קוראת לי מעבר לעצים, אני יכול לדווש בשיא החזקה ועדין להישאר תקוע עם האופניים שלי עמוק בחול. אני יכול להחיות שוב את הכול גם אם זה כבר שני עשורים שלא עברתי את קו הלולים, שלא ביקרתי בין העצים.

כשאני מבקר בכפר  אני רואה שבתים השתנו, אנשים מתו, עצים, כל כך הרבה עצים, נכרתו כדי לפנות מקום, או כי הם גרמו לסוג של אויר טחוב בבתים, או כי הם חסמו את הנוף מאחד החלונות. זה גורם לי להרגיש כאילו מישהו הפר משהו ללא רשות. משהו שלי, אפילו שעבר כל כך הרבה זמן מאז שעזבתי את הכפר.

אהבת נעורים

חברה ראשונה ותפיחות לחייה כשקמה בבוקר, מתיקות הריח שלה אחרי שהייתה מזיעה, מרקם הסוודר שלה בחורף, לחות השיער שלה בתחילת היום. לפני שאמרתי לה שאני אוהב אותה שאלתי את עצמי אם תמיד אזכור אותה ואם היא תמיד תוכל לעורר בי רגש, גם היא לא תהיה עוד חלק מחיי. עתה, אני לא יכול לדמיין את פניה. הן, היא, יהיו שונים מאוד מהמקום הקטן הזה שעדין נותר לי ממנה והוא שלי, לא שלה.

 כשהחיים הם כה צרובים, כשיש להם כזה רושם חי בזיכרונך, עד שאתה מעדיף להימנע ממושא זיכרונותיך כדי שתוכל לשמור עליהם שלך, וזו בחירתך שלך לעשות כן, אז אתה בר מזל.

אבדן

חלמתי שדיברתי עם בת דודתי.

בחלום היא סיפרה לי על מקומות שהיא מעולם לא הייתה בהם ודברים שהיא מעולם לא עשתה, וכשהתעוררתי ידעתי שזה לא היה נכון, אבל לשבריר שנייה האמנתי והרגשתי כאילו יש לי עוד זיכרון ממנה לפני שנהרגה. כשהתפכחתי הכתה בי דלות המציאות לנגד אותה אשליה של רגע.

לו יכולתי להחיות את זיכרונותיי ממנה, כמו אותם זיכרונות אחרים, מבלי להזדקק לחלום...

הלוואי ויכולתי להעלות אותה כה אמיתית בדמיוני ולדבר איתה... ואפילו לא באופן מושלם, אפילו מבלי להיות מסוגל לראות אותה גדלה איתי, אבל רק די כדי שארגיש כאילו שהיא שם... לספר לה על ההתמודדות עם האבדן, לשאול מה היא זוכרת מרגעים משותפים בילדות... הפעם, לא אהיה נבגד על ידי המציאות שתשנה אותה, אלא רק על ידי השכחה שלי בעצמי.

 אני נאחז בזיכרון של ריח השמפו המתפזר מהשיער שלה כשהיא נופפה אותו לפני שהיא חיבקה אותי לפרידה בפעם האחרונה.

עתה אני משתדל לחקוק בזיכרוני רגעים, אנשים, מקומות, רגשות ואת התחושות שמחזירים אותי אליהם, ולפחות עבורי, ריחות הם החזקים ביותר.