שלום רב,

זהו כבוד רב עבורי לפנות להוצאתכם המכובדת בתקווה שכתב-היד שלי, "הלשון המוחלטת של נשמתנו", ימצא בה את ביתו.

למיטב הבנתי, יחד עם כתב-היד המצורף בהמשך, עלי לכתוב גם ביוגרפיה זוטא, כדי שתבינו את הפוטנציאל שלי כסופר ותוכלו להבין טוב יותר את המבוע האנושי של היצירה. אם כך, אני אשמח להרחיב ולספר לכם פשוט כיצד הגעתי להיות סופר. הנה זה בא:

ספק אם תמצאו את הספרים הקודמים שלי, משום שעל אף שהם רשומים בספריית הקונגרס האמריקני, הם לא פורסמו תחת שמי. כתבתי שלושה ספרים פסבדו-היסטוריים מטעם דרומי עשיר מאוד שעמד בראש קהילת נוצרים קיצונים בג´ורג´יה. שמותיהם: "מה שנח ידע ולא סיפר", "היכן מסתתר אותנפישתים היום" ו-"קנוניות באטלנטיס". בספרים אלו שיערתי-הוכחתי, תחת שמו של פטרוני, שכוחות הרוע הפלאו-פגאניים שחרבו את העולם בכל מיני מיתוסים וכתבי דת נושנים, עדיין נחבאים בקרבנו ומנסים להרוס אותנו. כליהם - אז וגם היום - הם מחקר גרמי השמים ומחקר הצופן הגנטי, ואויבם - היחיד שיכול היה להם לאורך ההיסטוריה - הממסד המונותיאיסטי.

הפופולאריות והביקורות החיוביות להן זכו ספריי בחלק ממדינות הדרום של ארצות הברית, אף הובילו להקמת "המחלקה לסיכול אפוקליפסה מדעית" בבולשת הפדראלית.

אחר כך כתבתי שני ספרים מצליחים נוספים, עליהם אפרט מעט יותר בהמשך.

ובכל זאת, למרות שאין זה כאילו מעולם לא משכתי בקולמוס, או שניטלה ממני היכולת לספר סיפור בהצלחה, כפי שהעדתי ועוד אעיד בצניעות רבה, הרי שמאז גיל 15 רציתי להיות סופר, ועכשיו, בהיותי  בן 37, טרם חתמתי את שמי אף לא על מאמר כלשהו, סיפור קצר או, חלילה, רומאן שפורסם. את כל שכתבתי, נתתי בנעורי לבחורות יפות שלא השיבו לי באהבה (ואף לא השיבו את עותקיי היחידים), ובבגרותי, לאנשים שהעסיקו אותי כסופר צללים ולא השיבו לי בזקיפת זכויותיי.

לפני שאגולל את סיפור זיכרונותיי, במעין הבזק סצנות עם מקצב פורנוגראפי, ואספר איך קרה שנעשיתי סופר, אזכיר רק דבר אחד נוסף:

הרצון המכאיב הזה, לכתוב בכלל, התחיל כשאבא שלי, כמה חודשים לפני שהתאבד, סיפר לי על אותו בולגקוב, הסופר הרוסי שהתייסר למוות בעודו מנסה לכתוב את הספר הכי טוב שאבי אי פעם קרא. זה היה אחרי שאמא שלי גרשה אותו מהבית בגלל איזה ויכוח נוסף על חובות כספיים. הוא לא אמר שום מילת פרידה, אלא פשוט ישב שם בחושך ליד מיטתי, כחכח בגרונו, וסיכם: "אולי בשביל כזה דבר באמת שווה למות." מאז ועד היום נשאתי אותו המשפט בליבי באימה מוחלטת.

זהו. אתחיל בבחורה.

***

היא הייתה נצר למשפחת יהלומנים יהודית עשירה באנטוורפן שנעצרה והוסגרה לממשלת דרום אפריקה עם פירוק משטר האפרטהייד תחת האשמות הפרת זכויות אדם חמורות. כך היא נותרה לה, נערה לבדה, עם ענק ושני צמידים משובצי יהלומים שהזכירו לה את ייחוסה, ועם צרור סמרטוטים שהזכיר לה שעליה למצוא מקום ללון בו הלילה.

דודה מצד אביה, שהיה לה כמו אח גדול במהלך התבגרותה, לא היה לה לנחמה גדולה עתה. תחילה הוא הציג לה את השימוש בסמים, ומעט מאוחר יותר היא נמלטה בקושי מביתו חלושה וגוררת את רגליה אחרי שניסה לשתק אותה באמצעות סם אונס.

היא בילתה את הלילה ההוא מתחת לכביש המהיר וחרתה על ליבה נקמה. לא בדודה על שניצל אותה כחסרת אונים, לא בהוריה שהותירוה שכזו, ואפילו לא בעולם על שלא הציג משמעות לדברים, פשוט נקמה כדרך להמשיך, וכשהתקרר אותו הלילה בער לה ליבה בחמתה.

***

היא הסתדרה, ואת המיליון הראשון היא עשתה ביזמות חברתית במדינות עולם שלישי. הכול התחיל בגואטמאלה, כשהיא יזמה חלוקה של חולצות מודפסות ממומנות על ידי הממשלה לעניים בבתי תמחוי. על החולצות הודפסו כיתובים בסגנון "אתם עניים, אז למה עוד ילדים??" או "חשבתם איך תאכילו את הילד לפני שקפצתם למיטה?".

כאשר נשים אינדיאניות אלמנות חסרות אמצעים היו משוטטות ברחובות בקבצן נדבות מעוברי אורח במרכזים העשירים של העיר, היו ילדיהן נתלים עליהן ומשתרכים מאחוריהן עם אותם המסרים, ואלו הסירו מהציניקנים הפוגשים בקבצנים את הרתיעה ממערכת הרווחה. עד כה, הייתה מערכת זו צדקנית מדי עבור אנשים שממש טרחו למען כספם, אך הפעם הם רצו לשלם מסים כדי לספק את הציניות שלהם ולא את החמלה.

זו הייתה הצלחה מסחררת, ומשם היא המשיכה לפרו, בוליביה, סודן, מקסיקו וארצות הברית טרם שעברה למכירת זיכיונות במקום הפעלה עצמאית של יוזמתה.

היא הסתדרה באמת כשהתחילו לזרום תמלוגים משני רבי המכר שלה בסוציולוגיה מתקנת תחת הכותרות "למה האחרונים תמיד מאחור?" ו"הומלסים הביתה".

***

פגישתנו הראשונה נערכה בעוד היא טיילה עם הדוברמן הדורסני שלה ברחובות נאפולי, כולה יפה ומטופחת, והיא אמרה לי שהיא רוצה איזשהו טוויסט נוסח "רוזבאד" בסוף הספר שלה. ושיהיה רצח. ושזה ירגיש אוואנגרד. ושהיא תלבש כובעים מגניבים כמו בשנות העשרים. ושחייב להיות מיקרופילם אבוד!

"אז קראת את ´ענבי זעם´?" שאלתי אותה בניסיון למצוא מי היא.

"אני רוצה שזה יהיה..." היא המשיכה.

"קראת את ´ענבי זעם´?!" הקשיתי בהתעקשות שלא היה לה מקום מול הבחורה העשירה הזו ששקלה להעסיק אותי.

היא חייכה והטתה לי חסד עם מבט מכניס בסוד, השהתה תשובתה, ואז, "לא, לא... אבל... ראיתי את הסרט, נו!"

"גם אני לא, פשוט תהיתי עד כמה את יודעת מה את רוצה שאכתוב..." הצנעתי תוך שדקרתי.

"תבין, אני עשירה פה," היא אמרה והצביעה לרקתה הימנית, "וזה הסיפור שלי. תן לי תהילה, משהו שימכור," ובזאת היא חתמה את התרומה שלה להובלת שיחה.

זה היה אז שהצעתי לה לכתוב בשמה את אותם ספרים חברתיים ולשחק על המוניטין שרכשה עם הקמפיין החברתי-ציני. עורכי הדין שלה דאגו שמהרווחים האמיתיים אני כבר לא אראה דבר.

***

אני זוכר בכאב מפוכח את הפגישה הסודית שלנו בתוניס אחרי שכבר אסור היה לה להיראות בקרב סופר הצללים שלה.

"אתה יודע, שנים אחרי שבאימפריה הרומית אסור היה כבר לזרוק את הגלדיאטורים לאריות, עדיין הותר לעשות זאת בתוניס," היא אמרה-הטיחה, והורידה לכיווני משקפי שמש גדולים שחשפו עיניים מחייכות עם קמטי צחוק מבצבצים.

חתמתי על מספר מסמכים אז שלמעשה סגרו בפני את הזכות לפרסם עוד כל דבר אי פעם.

"את יודעת," התחלתי משפט ממרה בזמן שאני קורא את המסמכים, וכל שאני זוכר הוא שאני מקבל ממנה נשיקה על הלחי, בעוד שהיא והאנשים שלה עוזבים אותי עם עותק מהמסמכים החתומים וכוס של קוקטייל ורדרד שנמס בה כבר הקרח.

***

"קוראיי! כדי שתקשיבו לקורותיי, עלי להיות אמיצה ולהפליג למחוזות שרק חלמתם להפליג אליהם, או לחלופין, עלי לטבול ידי במרת נפשי ולספר לכם מהו החלום שלי – לאיזה מאלו תערגו יותר? מדוע?" כך  פתחה את נאום קבלת פרס פוליצר שקיבלה עבור הספר השני שכתבתי עבורה. אני לא יודע אם היא עצמה כתבה את הנאום הזה, אבל מאותו רגע ראיתי בה כמעיין ארכי-אויבת נוראית שבאה לרוצץ את יתרת כבודי בכל הזדמנות שניתנת לה. תוך זעם של אותו הערב, מול הטלביזיה, נשבעתי גם שלא אהסס להרוג אותה אם ייקרה הדבר בפניי ביום מן הימים.

***

הקמתי אוהל זוגי על חוף אגם בצפון סקוטלנד כאשר גשם פתאומי התחיל לשטוף והייתי צריך לקחת את ארוסתי אל מלון דרכים בעיר הקרובה. לאחר שהיא ייבבה, רטנה, ייבבה, רטנה ולבסוף התקלחה ונרדמה על אחת מהמיטות התאומות שקיבלנו אני ירדתי אל הפאב שמתחת למלון.

שם ראיתי אותה עם שני בריונים מנסה לדחוק איזה קרבן חדש, בחור מבוגר מקריח. היא לבשה חליפה לבנה ואני נכנסתי להתקף זעם ועמדתי להסתער לעברה עם בקבוק שבור, עד שהיא השתלטה על רוחי.

התיישבנו על שתי כוסות של דקירי חמצמץ כשאני הודיתי שאינני אוהב את זו שאני עומד להינשא לה, שכתבתי עשרות ספרים שלא יכולתי לפרסם ואז... הודיתי בשנאה כלפיה, הודיתי באהבה כלפיה, הודיתי שאני רוצה להשתחרר ממנה, הודיתי שאני לא יודע מה היה קורה לו הייתי עושה זאת, ושעם כל כוכב נופל אני מבקש משאלות שהיא כנראה לא יכולה להעניק לי, אלא רק אני לעצמי, ושחיי כולם היו בזבוז פחדני.

"חלק מזה מאוד מחמיא לי..." היא גלגלה את העיניים המבינות שלה, כאילו הייתי בן עשרה מטופש ואני הבנתי עד כמה אני אבוד. אבוד! לא רק שלעולם לא אהיה שמח בגללה אלא שגם ייסורים רומנטיים כתירוץ לכל היא שללה ממני. אבוד!

נעים היה לי לומר לעצמי שהערב הוביל אותנו לחדר בקומה העליונה עם נימה רומנטית בגלל משהו שתפס אותה בשטף הרגשות שלי, ובאותו רגע הייתי מוכן לכל מצב אליו היא הייתה מובילה, אבל לאחר נגיעה ומבט רך, כשסגרנו מאחורינו את הדלת היא דקרה אותי בסכין ששלפה מהארנק, ואז חנקתי אותה למוות. היא הוסיפה לדקור שוב ושוב עד שנגמר לה האוויר ונשמטנו שנינו לרצפה. נשענתי על המיטה עם בטן מנוקבת דקירות והרגשתי שאני כבר לא מפחד ממנה. שאני כבר לא מפחד מכלום.

אז חזרתי מדדה אל ארוסתי במורד המסדרון ואמרתי לה שאינני רוצה להינשא לה, שכנראה שאהיה סופר אמיתי, ולאחר מכן ביקשתי שתזמין לי אמבולנס.

זהו בערך. אני מקווה שזה לא היה ארכני מדי.

                                                                                 בכבוד רב,

                                                                                 אדם בלטה.

נ.ב.

אני מקווה  שתיהנו מכתב-היד המצורף. אם עלי לתמצת גם אותו בכמה שורות, אומר רק שהוא כתוב כולו בלשון האוניברסאלית שרווחה, לפי מחקר מקיף שערכתי, טרם תפוצת הלשונות והתרבויות המתוארת בסיפור מגדל בבל, אז קיבלנו על עצמנו שפת-אם נרכשת במקום שפת-רחם מולדת, ומסופר בו על האידיאות המוחלטות של האהבה והיופי.

אם תבחרו לפרסמו, הספר אמור להביא לקץ את תולדות האומנות, זאת כפי שאתם בוודאי מבינים, היות ובהינתן ורנקולאר מושלם כמו הלשון האוניברסאלית, בה לכל ניואנס של מחשבה יש ביטוי מילולי חד-חד-ערכי, הרי לאמנות האנושית, לעילגות האנושית, אין שום מקום.

אני מקווה כמובן שלא תתקשו לקרוא את כתב-היד (משום שכולו אונומטופיאי) ושהוא יענה לצרכי השוק הספרותי שלכם.

                                         תודה מקרב לב על זמנכם,

                                        אדם בלטה.

נ.ב.´

כדי להימנע מאמנים תימהונים ואנשי עסקים שעשויים לרדוף אותי, חס וחלילה, בגין חיסול התרבות האנושית, אשמח אם תוכלו לכבד את רצוני ולפרסם את עבודתי אך ורק תחת השם אדם.

                                                                     שוב תודה על הטרחה,

                                                                     אדם בלטה.

מצ"ב:

·  כתב-יד – "הלשון המוחלטת של נשמתנו".

·  מעטפה מבוילת.