אומרים שלהיות בריביירה הקריבית של מקסיקו, בחומו של הקיץ, ולא להיות מאוהב זהו אסון, ואסון זה הפך להיות חיי בנובמבר היבש ההוא של שנת 2004 באיסלה מוחרס. הייתי רחוק מהבית, מהמזל ומהאהבה, וזה היה דווקא אז כשכול זה קרה.
הרווחתי את עלות מגורי במרינה פראיסו בעבודה אצל ז´אן-לוק פושה, מלח צרפתי מנוסה ובן למשפחה של אנשי צי מכובדים אשר שכר אותי כנער סיפון, וזאת, אמר, כיוון שנראיתי כמו ילד טוב מספיק כדי לשמור את סוד הפלגותיו היומיות.
ז´אן-לוק היה מה שניתן לכנות כ"צוללן אוצרות". מזה חמש שנים שהוא שט במפרץ מקסיקו, תר אחר שרידיהן של שתי גליאונות ספרדיות שנטרפו במימיו כשהיו בדרכן לקובה, והאגדה אומרת כי נשאו מטען אדיר של דאבלאונים (מטבעות זהב קולוניאליים). הן אכן נשאו הון של מטבעות ואף לווו בהון נכבד מכך של יהלומים, וז´אן-לוק אכן היה זה שמצא אותן מכוסות בשונית המערבית של האי לפני כשלושה שבועות. אני הייתי על הסיפון כדי להפעיל את המנוף של הסירה כשז´אן-לוק היה מתחת לפני המים וכדי לשמור מפני משמר החופים המקומי.
את שכרו של כל יום מצאתי באוכל, בשתייה ובתשישות המתוקה לאחר עבודה בשמש.
***
זה היה במוצאי שבת כשישבתי בבאר של המרינה עם גארי, אנגלי שבא לעשות את הונו בנדל"ן מקומי והזמין את הג´ין שלו עם הרבה קרח. "אם היא הייתה מחייכת ביותר מחצי חיוך, הכול היה אובד," הוא קשקש והניד לכיוונה של המוזגת היפהפיה שמאחורי הבאר. "שים לב לאינטימיות שהיא כופה על המבט שלך עם החיוך הנבוך שלה... אתה לא יכול שלא לדמיין אותה שלך," הוא שם את ידו הכבדה על כתפי והדיף ריח נורא של ג´ין. "אני, בכל מקרה, מתחפף מכאן. בחורות כאלה מזכירות לי דברים שטוב לי לשכוח."
היא נראתה לי תמימה מכדי להיות מאחורי באר לא ממורק ולתדלק אותי, ליטול את חושי, לבסם אותי, לסחרר אותי, למוסס את מוחי, להשרות אותי בצנצנת כוהל, לשכר אותי כלוט ועד חוסר אונים מוחלט. בין סיפור לבדיחה, המשכתי לקחת ממנה כוסית אחר כוסית, דווקא כדי לגלות כיצד היא תיראה כשהיא תמזוג אותן עם אותה ארומה משכרת של תום, וכשאזל לי הכסף היא נתנה לי כוסית וויסקי אחרונה על חשבון הבית בכדי להביא לקבורה את שרידיה האחרונים של הפיכחות.
"מה בעצם את עושה כאן? כלומר... בחורה כמוך, בטח יש לך משפחה, את לא נראית שייכת לכל המלחים השיכורים כאן מסביב... האם מעלת בקופת המתנ"ס? האם התאהבת בכומר של הקהילה? לעזאזל... האם רצחת והעלמת את גופתה של המעודדת הראשית בתיכון?" שאלתי, אבל היא גלגלה מעלה את עיניה המשועשעות והתחמקה ממני בהנפת ארגז של כוסות מלוכלכות והשאירה אותי להתרכז במשקה.
הארומה מכינה את הפה שלי לכוסית האחרונה, טעם העץ שוטף את הפה, נשיפה, שאיפה, צריבה קלה בקיבה, עוצם לרגע את העיניים, חום מתחיל להתפשט בין הבטן לחזה ולוקח את המקום של כל מה שחסר שם – ימי שבת בבוקר ואינך לבד במיטה, הליכה עם חבר טוב באמצע הלילה בשיחה שעוזרת לך להבין מה באמת חשוב, הבושם המשכר של זו שאינך יכול לשכוח חולף על פניך באוויר הנקי שאחרי הגשם, נהיגה הביתה אחרי נשיקה ראשונה לבחורה שעדין אין לך סיבה לא להיות איתה לנצח, התעוררות מחלום בו עפת ואז התרסקת ועדיין להאמין שזה קרה, גילוי אומץ כשזה יותר משאלה של נוחות, זיכרון של כאב מהרגע בו נפצעת, הספרים שתמיד תכננת לקרוא שוב כשבאמת תוכל להבין אותם... מחכים על מדף בבית, שיבה הביתה המקבלת אותך באהבה ומוכרות, לכתוב משהו אמיתי, להיות מובן, להיות מובן באמת, החום והקולות והתחושות והריחות והתבוסה והניצחון שבסקס, האמונה לרגע אחד שאתה יותר טוב ממי שאתה – כל אלו מורגשים אצלי בסרעפת, ועל המשקה, אם עיתויו הולם, להחליף את הרגשתם בשטף מהיר של דם ממערכת העיכול אל מערכת הלב והריאה עם געש של אדרנלין. פוקח את העיניים. "תודה." בסופו של הערב היא נראתה לי מעט פחות כמו ילדה טובה, ובכל זאת, כמו בנאדם טוב יותר.
בהולכי לישון באותו לילה, חשבתי אודות עיניה הכחולות כמו הים הקריבי שזור השוניות, כיצד הן דומעות בסיפורה אודות הנסיבות שהביאו אותה לכאן, כיצד הן מתרחבות בשמחה בעודה מספרת לי על דיג במים עמוקים ואיך שהיא תקנה יום אחד סירת מפרש מולטי-הול ותפליג מסביב לעולם, וכיצד היא פרעה את שערהּ הקצר והרך כשהיא שאלה אותי אינספור שאלות אודות הצלילות וסוג הציוד בו אנחנו משתמשים. ובהירדמי, שיכור ומבולבל, נדמה היה לי שהעולם מסתחרר תחת הכרית שלי, אבל הכול היה בסדר, "העולם אכן מסתחרר על מין ציר דמיוני," מלמלתי לעצמי.
בעברית, תום הוא שלמות... האם הוא באמת? או שמא ריק הממתין להתמלא? שמה היה ניקול והיא הייתה מטקסס.
***
אחרי לילות השתייה הקבועים במוצאי שבת, ז´אן-לוק ואני היינו נוהגים להפליג מאוחר מהרגיל, וביום הזה היה כבר 9:00 בבוקר כשאני רק הידקתי את הציוד בירכתי הסירה.
"שלום לך, שותף," היא עמדה על המשטח המוגבה של המזח, שערהּ הקצר רטוב ומשוך לאחור, מים מטפטפים לאורך גופה הארוך, החטוב והשזוף. היא הייתה שם, לובשת ביקיני לבן עם סכין צלילה גדולה שהייתה רתומה לירך ימין שלה, עם חגורה גדולה וגסה שעמדה בניגוד למותניה הרכות והעדינות, כשידיה מונחות עליהן.
"היי, איך את הופעת כאן?" שאלתי.
"אני דווקא מופתעת לראות אותך כאן עם עיניים בורקות וזנבנב פלומתי... נו, זה ביטוי," היא ביארה כשנראיתי לא מבין. "יש לך האנג אובר?" היא שאלה, כאשר חצי חיוכה מבטיח נצח שימחה את עוולות הגורל וסבלות הקיום הליניארי - כל אלו שהכתיבו לי לנהל את חיי בלעדיה עד עתה.
"דווקא כשאני סובל מפגיעה מוחית שכזו אני חושב פחות וזה רק משפר אותי," דיברתי מחוץ לעצמי. "אה... אני אראה אותך שוב הערב?" תיקנתי.
"אולי לא הערב, אבל אני מבטיחה שניפגש שוב," היא חייכה אלי שוב ואז הפנתה מבטה לעבר מישהו שנופף לה ממשאית על הכביש.
היא לא נראתה עוד כחתלתולה הקטנה הזקוקה להגנתי כפי שנראתה אתמול. עתה היא הקרינה את כל מה שמשתולל ופראי בכל נערות בונד גם יחד, היא התאימה להיות נושאם של כל שירי ברוס ספרינגסטין, היה לה צחקוק שגרם לך להרגיש כאילו היית "in" במשהו שאמא שלך לא הייתה מאשרת, היא גילמה את המתח המייסר בין רגש למילה שבגללו משוררים ופשוטי עם כפו חריגות על הלשון החל מבראשית - מנסים להביע שמימי מהול בשטני, שאיפה רקוחה בתשוקה.
"שלכולכם יהיה בהצלחה עם הצלילה של כולכם," היא אמרה במבטא טקסני, ואני כנראה אמרתי להתראות גם כן מבלי לשים לב בעוד שהיא הסתלקה לה.
***
ז´אן-לוק יצא מן המים מוקדם מן הצפוי וטיפס אל הסירה. בעודו מסתכל עלי במבט אבהי הוא שאל "סיפרת למישהו?" ניקו אותנו מכל האוצרות. נדפקנו.
מכרתי את נשמתי לשטן הלא נכון, אבל הייתי מאושר לחשוב שאני עשוי לפגוש בה שוב... הייתי מאוהב.
