|הסיפור החל כמכתב לחברה שלי (כיום אקסית) שאינה קוראת עברית וזקוקה להוריה שיקריאו לה ומכיוון שלא רציתי שיבינו למה אני מתכוון כתבתי לה את המסר בצורת סיפור ביום הולדתה ה-20 בתחילת שנה עברית חדשה (אשר למרבה הפארדוכס סיים לנו את הקשר) ראש השנה.|

XXX

כשסופר על דון קיחוטה המחפש את אהובתו דולצינאה, היא בעצם חייתה עמו בביתו ורגילה לכל שגיונותיו של קיחוטה, שכן הוא התמכר לספריו וחיפש את מה שכבר נמצא.
דולצינאה לא התרגשה יתר על המידה מחיפושי בעלה אלא מלאה את חובתה כרעיה אוהבת ותומכת. רק בלילות, עת נשפה על העששית וחשכה פלשה לחדרם, הייתה דולצינאה משתעשעת במחשבות: ייתכן ואינני דולצינאה.
קיחוטה היה מתנועע תוך כדי שנתו ממלמל מילים חסרות תוכן ומפנה את גבו לדולצינאה שמצידה הניחה יד מחבקת ואוהבת על חזהו.
לילה אחד, כששוב החשכה שלטה על חדרם, שכבה דולצינאה במיטה כשהבזקי ברק יצרו צללים על הקירות. קיחוטה כהרגלו מלמל אולם משפט אחד נשמע בבירור, "דע את עצמך."
רעמים נשמעו בעוצמה עזה עד שדולצינאה הרימה את גופה הענוג למצב ישיבה ועיניה הבחינו בחותם צל על הקיר אשר נראה כדמות אדם.
דולצינאה כמעט צעקה בבהלה עת שמעה את הצל אומר בבירור, "אהב את עצמך."
היא הביטה בצל מהופנטת בצל שהחל להימוג עד שרק חומה חשוכה נראה מבעד עיניה. גשם החל לרדת בחוץ וקיחוטה הסתובב עם פניו לעבר דולצינאה. שנתו הופרעה משום שידה של דולצינאה לא הונחה על חזהו. קיחוטה נדחק עוד ועוד לעבר דולצינאה, תר אחר חום גופה, אחר מחסה מוגן ומוכר אולם הפעם הפנתה דולצינאה את גבה.
הבוקר בא ועמו שמש חורפית, כל גופו של קיחוטה היה תפוס. הוא הביט לשמאל המיטה ולא ראה את דולצינאה. קיחוטה קם, ניגש אל המטבח וראה את דולצינאה עם גבה אליו ופניה מופנים לחלון, מתבוננת החוצה, תרה אחר משהו נעלם.
קיחוטה לא חש בדבר מוזר. . . בעצם החל לשים לב שחושיו מתפוגגים.
הוא ניסה לומר : בוקר טוב יפהפייה שלי אך מה שיצא מפיו היה, יש משהו לשתות?
דולצינאה הסתובבה לעברו, מביטה בגופו הצנום, בשיערו הפרוע משינה ושבה להביט בחלון
קיחוטה חש שגופו מתאבן. הכול בסדר, הוא ניסה לשאול, אולם אף הברה והגה לא יצאו מפיו, נדמו שניהם כציור קפוא.
קיחוטה, אמרה דולצינאה, בהפרה את הדממה, לך ודע מי אתה.
אל תהיי מגוחכת ענה לה קיחוטה, אני יודע מי אני, אני הוא האביר בעל דמות היגון.
לא קיחוטה, הסתגרת יותר מדי זמן בספרייתך. אם לא תלך ותדע מי אתה, נשבעת אני בכל הקדושים ובכל סיפורי האבירים שקראת שאני אקום ואלך לברר מי אתה.
דולצינאה יקירתי, ניסה קיחוטה לפייסה וקולו נעשה נוקשה כסלע, אלו רק ספרים, את יודעת
אם כך, התפרצה דולצינאה, אני רק אגדה לא מושגת.
לא, צעק קיחוטה.
אז קום ולך, ענתה דולצינאה באדישות.
אם כך את רוצה, כך יהיה.

יצא קיחוטה לחצר ביתו, נכנס למחסן והוריד מין הוו את שריון האבירים החלוד שקיבל ליום נישואיו, הלך לבית שכנו סנשו פנשו כדי ללוות ממנו סוס, סנשו לא היה בביתו לכן שב קיחוטה לחצר ביתו, לבש את השריון ורתם את סוסתו הזקנה רוסיננטה, יצא מחצר ביתו רוכב אל דרך המלך.
דולצינאה הביטה דרך החלון וראתה את מראהו המגוחך של בעלה שנודע בכפר כאדם עם שכל בראשו, שתי רגליים יציבות על הקרקע וכחולם חלומות שאף פעם לא יוגשמו.
רגש הרחמים חדר לליבה והיא יצאה בריצה מהבית לעבר קיחוטה. אנשי הכפר מעולם לא ראו מחזה מגוחך שכזה. דון קיחוטה האציל חבוש בשריון חלוד, רוכב על סוסתו הזקנה ודולצינאה לצדו מתחננת לעברו שיחזור אל הבית, אך קיחוטה איבד את חוש הקשב, נדמה כי לא שם לב לאף יצור חי סביבו וכשסטה מדרך המלך ועלה לראש גבעה הביט לאופק והבחין בטחנות הרוח של הכפר.
קיחוטה. . . קיחוטה. . . שבת אלינו, שמע את טחנות הרוח מדברות. מדוע רק עכשיו אתה בא קיחוטה, היכן היית כל השנים?
דון קיחוטה הביט בהם ובלבו ענה, לא ידעתי מי אני?
אבל כעת אתה יודע, צחקו טחנות הרוח בכנפיהם, אתה אחד מאתנו.
שקר, צעק קיחוטה לעברם. אתם משקרים. אינני אבן שמנפנף בכנפיו וטוחן קמח. יש לי שתי עיניים לראות את תכלת השמיים, יש בי דם זורם ומתפרץ לכל מי שיעז לעלוב בי ובמשפחתי, אוזני נהנות מלהט ושעשוע הנגינה, פי דובר את חכמת קדם וחכמת ההווה ומעל הכול בחזי פועם בלב אשר חש את אהבת דולצינאה אלי.
האמנם? לגלגו טחנות הרוח, ומי אתה חושב נתן לך את כל זה? אם לא ידה האוהבת של דולצינאה הנחה כל לילה על לבך, הרי רק חום ידה נותן ללבך לפעום. בוא, הצטרף אלינו, שוב אל כור מחצבתך, שוב אל אשר מה שהנך באמת ונגלה לך סוף כל סוף את כמיהתך.
ללחש קולם פותה קיחוטה כמלח השבוי שבי בזמרתן של הסירנות. נעץ דון קיחוטה את דרבניו בצלעות רוסיננטה שהחלה בדהרה מטורפת כאילו הייתה אחת הסוסים של ארבעת הפרשים.
דולצינאה שצפתה במחזה נעמדה כמאובנת עת דון קיחוטה התנגש בטחנות הרוח, נתפס בכנפותיהן והושלך למרחק רב באוויר עד שהתנגש בחוזקה על האדמה וראשו פגע בסלע.
דולצינאה רצה לעבר קיחוטה השרוע, המדמם מראשו, חיבקה אותו אליו והניחה ידה על ליבו. קיחוטה פקח את עיניו, הביט מאוהב בדולצינאה היפה וגנח, דולצינאה, כעת אני יודע, היה לפעמים גם עם עצמך.
אט אט נעצמו עיניו וליבו פעם בעוז וכשדולצינאה הניפה את ידה מעל ליבו כדי לשאת אותו, חדל דון קיחוטה את נשמתו ומת.
שתי דמעות זלגו מעיני דולצינאה, שתי דמעות אשר זלגו מעיניה, ללחייה ומשם אל האדמה אשר תעטוף בקרבה את אהובה.
חלפו ימים רבים מאז ואף שנים לא מעט ובאותו מקום בו חלחלו דמעות דולצינאה ודם קיחוטה צמחו שני פרחים, נרקיס לבן וחוח אדום.
עד היום ישנה אגדה בארץ ספרד על אבירה המסתובבת בדרכים ומחפשת את התשובה לשאלה. . .
כיצד לדעת להיות עם עצמה?

XXX
                                          
|ערב ראש השנה תשס"ד
יום הולדת של בר
מוקדש לה באהבה. |