בס"ד יום רביעי ו' אלול התשס"ב איבוד לדעת נמאס, נמאס לו. הוא שנא את עצמו על חוסר היכולת שלו לקום ולעשות מעשה, לקום ולפתור את הבעיות שלו. הוא שנא את עצמו על הפאסיביות הדביקה, הקרירה והסמיכה שזורמת לו באיטיות מייגעת בכל הורידים במקום דם חם ואנושי. הוא שנא את עצמו על כך שהיה עצמו. כעת – לאחר שבועות של חוסר אונים וחוסר מעש החליט לעשות מעשה – הוא ישב מול חבל, כסא ונורה שנראתה לו מספיק חזקה כדי להחזיק אותו לפחות לשבריר השניה בו ימות. – אח"כ כבר לא היה אכפת לו מה יקרה.. – מסתבר שבעל הדירה ימצא אותו כשהשכנים יתלוננו על הריח לאחר שבוע\שבועיים, ועד אז כבר לא יהיה מראה מלבב – משהו מוזר שהקשר שלו עם המין האנושי יסתכם ב"ewww, מה זה ה.. הדבר המסריח הזה?". המחשבה על כך הרתיעה אותו – לא היתה לו בעיה למות, אך המחשבה המוזרה על כך שהוא יהפוך את עצמו למשהו שהוא עצמו היה נגעל ממנו אילו היה חי, גרמה לו לאבד את מינימום המאמצים שהצליח לגייס לשם המטרה הקדושה – איבוד עצמו לדעת. איבוד עצמו לדעת – תמיד אהב את הביטוי הזה – אדם שמוסר ומאבד את כל כולו לשם הדעת.. מפסיק עם חוסר השפיות העולמי הזה ומקדיש את כל כולו לדבר מושכל ודעתני – איבוד ה"עצמו". לאחר כמה דקות שישב ובהה בחבל המחוץ לו בין אצבעותיו, החליט להפסיק עם השטות הזו – הוא לא יעשה את זה אפילו אם מישהו ינסה להכריח אותו (איך יכריחו אותו, תהה בשעשוע.. יאיימו עליו עם אקדח?..). לפתע, מבטו נח על הספר עב הכרס הבולט ביותר בסלון דירתו – ספר הטלפונים העירוני, הוא נזכר בכל אותם פרסומות בהם הודיעו קבל עם ועדה כי 'בספר הטלפונים העירוני שלך, ביכולתך למצוא כל דבר שתרצה.. כל דבר!!", הוא משך בכתפיו והחל לחפש.. אחרי הכל – לא היה לו מה להפסיד! טוב.. חוץ מחייו, אבל אותם הוא ניסה לאבד, כך שניתן להתעלם מפרטים שוליים אלו. לאחר עשר דקות חיפוש שנעו בין בדיקה האם יש קורסים להתאבדות (חיפש משהו בסגנון "איך להרוג את עצמך בחמישה שיעורים, אפשרות לתואר ועבודה קבועה לאחר בחינת הגמר"), חנות למכשירי התאבדות יעילים (אך ידע שזה לא ממש יעזור – לא היה לו אומץ ללכת אפילו לבית המרקחת לקנות כמה גלולות עלובות.. וודאי שלא ירצה משהו ארוך ומסובך יותר כמו "חוט פסנתר לחיתוך מהיר של העורק הראשי" או "כיסא חשמלי בשיטת עשה זאת בעצמך"), מצא סוף סוף משהו שיוכל לענות על צרכיו אחת ולתמיד : "המתנקש המתעקש – ארגון רוצחים שכירים יפני המתמחה בחיסול יריביך ביעילות ובנקיות" לצד המודעה צוירה קריקטורה קטנה של נינג'ה חונקת צוואר של דמות לא מובנת ולמטה הופיע מספר הטלפון באותיות בולטות ומודגשות. "הנה, תעשה עם עצמך משהו" מלמל לעצמו בשעה שהרים את השפופרת וחייג במהירות את המספר הנ"ל. לאחר כמה דקות של מוזיקה קלאסית שקטה - שדי הפתיעה אותו כשציפה למשהו יפני עתיק שהופרע מדי פעם בקול שקט של קריינית המודיעה כי "מיד הצוות שלנו יתפנה אליך" (דבר שנשמע די מרתיע כשמגיע מצוות של מתנקשים שכירים – ציין לעצמו בשעשוע מה), ענתה לטלפון פקידה משועממת שנשמעה כאילו הקשר בינה ליפן הסתכם בכך שעברה פעם ליד מסעדה סינית "כן? במה אפשר לעזור לך?" "אה.. שלום, כלומר – היי.. אה.. גבירתי" מלמל, לא יודע בדיוק איך פונים לצוות של רוצחים שכירים "אני רוצה לשכור .. אה.. רוצח שכיר.. אם זה בסדר מצדך" הוסיף במהירות יחסית. "חבובצ'יק, אנחנו חברה להשכרת רוצחים שכירים, תבין אתה אם זה בסדר מצדנו או לא.." החזירה לו בטון צעקני – כמנהגן של מזכירות בכל רחבי העולם ולא משנה אם הן עובדות בהתנקשות או במזון לתינוקות. "דבר ראשון – רציתי לדעת כמה זה עולה בדיוק" המשיך – מנסה להתעלם מהעוקצניות ולגשת הישר לעסקים. " יש לנו סולם לרמת מומחיות לרוצחים המעולים שלנו" הרצתה לפניו המזכירה בטון מבין ושגרתי "המחירים בעיקרון נעים מחמש ועד חמש מאות, כשיש כמה יוצאי דופן להם אנו נותנים כמה רוצחים אופציונלים יוצאי דופן,אך לכך עליך לפנות להנהלה בצורה פרטית" "רגע רגע.. סליחה? אמרת חמש? חמשת אלפים?" שאל בתדהמה לא מוסתרת "לא אדוני, אנחנו עובדים ביחידות של עשרות אלפים – התכוונתי לחמישים אלף.. במזומן ולא לוקחים תשלומים – בעסק שלנו גילינו כי הלקוח לא נשאר מספיק זמן להתעסק עם יותר מתשלום אחד\שניים". "ו.. אין לכם מבצע כלשהו? משהו שיהיה אפשר לשלם עליו ב.. נאמר.. אלפיים חמש מאות שבעים ושלוש?" פלט במהירות את הכסף שנותר לו בחשבון הבנק המתרוקן שלו. "אדוני, אנחנו לא מכולת ולא שירות להשכרת אינסטלטורים, אנו עוסקים כאן במקצוע עדין ביותר המתמקד ביעילות ובנקיות (כאילו אכפת לי באיזו צורה יעשו את זה – חשב), ועבודה מקצועית עולה כסף" "אין לכם איזה.." ניסה לאלתר משהו.. "איזה סטאז'יונר שצריך לעבור אימון? אני מבטיח לכם – העבודה הזו תהיה קלה מאד, ה.. הנרצח לא יתנגד.. אני מבטיח לכם". "חכה רגע אדוני" ענתה המזכירה בטון מהורהר לא רגיל והחזירה אותו למוזיקה הקלאסית. לאחר כמה דקות נשמע שוב קולה של המזכירה : "אדוני? זהו יום המזל שלך ("יה.. רייט.." מלמל), ברשותינו מתמחה שכעת מחפש עבודת גמר – בצורה חד-פעמית אנו מוכנים לקחת את העבודה שלך במחיר אפסי של.. נאמר.. אלפיים, מה דעתך?". הוא כמובן הסכים ומסר - באדישות מה - את שמו ומספר החשבון שלו, הוסיף שוב את שמו וכתובתו בשם ה"נמען" (דבר שקצת התמיה את הפקידה שלא הבינה בתחילה איך שם בעל החשבון ושם הנמען שווים, אך ישר הסבירה לעצמה שהשוכר כנראה אינו רוצה שעוד אנשים עם שמות זהים יסתובבו להם ברחוב.. נו.. כל אחד עם מה שעושה לו את זה..), ציין כי הוא מעדיף שיבואו למחרת בערב לאחר השעה שבע (היתה לו תוכנית קבועה ברדיו שלא רצה לפספס), וניתק את הטלפון ברווחת מה.. סופסוף עשה משהו עם עצמו!! ההרגשה היתה עילאית, ולרגע חשב להתקשר ולמסור להם כי כבר לא צריך את הרוצח הנ"ל.. אך הוא ידע – ההרגשה המגעילה רק מתעכבת, אך בעוד כמה שעות היא תחזור ובגדול.. הוא היה שלם עם מה שעשה. הוא קם מהכורסא לכיוון המקלחת, צחצח את שיניו בזמזום עליז של מנגינה ישנה, , שכב במיטתו, ולראשונה – מזה הרבה זמן – נרדם עם חיוך על שפתיו. יום המחרת עבר עליו במהירות, יום ריק ממחשבות ומלא אך ורק בציפיה להתחלה החדשה שתהיה לו למחרת.. – לא היה לו ממש אכפת מה יהיה באותו ערב – העיקר שהרוצח יעשה את זה בצורה מהירה ושקטה.. – הוא לא רצה איזה שכן טורדני שיפריע לו בפעולה היחידה בחיים שלו שתלך כמו שצריך. הערב הגיע והלחצים החלו. - תוכנית הרדיו כבר מזמן הסתיימה, והמתנקש הדפוק הזה עדיין לא הגיע!! הוא החל למלמל על השירות בימינו וכשגם זה לא עזר - בצורה מפתיעה משהו, הוא פנה לארון החבטות שלו (ארון ישן שאמו הביאה לו, הארון שינה את יעודו ברגע בו התגלה כי הוא אינו מכאיב ליד ואינו נשבר במהירות) ובעט כמה פעמים בשילוב כמה אגרופים מהירים שגררו צעקות מהדירה למעלה, הא! כאילו היה אכפת לו!, הוא היה צריך למות כבר ומשום מה מתמהמהים בזה!! מה יכול להיות יותר גרוע מזה??, הוא פנה אל החלון, פתח אותו והחל לצעוק החוצה "למוווווווווווווווווות!! אני רוצה למוווווווותתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!". לפתע שמע דפיקות מהירות על דלתו, הדפיקות לא היו חזקות במיוחד, אך היו מספיק חזקות כדי להפיל את התמונה הישנה והמכוערת שדודתו הביאה לו לרגל המעבר לדירה החדשה.. – הנפילה שברה את מסגרת התמונה שמיהרה לה להתפזר בכל החדר. "שירות מקצועי ונקי הם אומרים לי.. עכשיו אני גם צריך לפתוח להם את הדלת וגם צריך לנקות אחריהם" מלמל בכעס בעודו סוגר את החלון ופונה לעבר הדלת. אך בדלת לא עמד אף רוצח שכיר – היתה זו לא אחרת מהשכנה המעצבנת מהדירה למעלה – זו שתמיד העירה לו על כך שהכביסה שלו מלכלכת את הבגדים שלה (וכל הטענות בסגנון "איך אני יכול ללכלך את הבגדים של מישהי שנמצא מעלי??" לא עזרו) ותמיד שאלה אותו מדוע לא היה בשקט בדיוק באותם ימים בהם לא היה כלל בדירה. היא נכנסה לדירה ושאפה אוויר כדי לפרוץ בצרחות על שכנים טורדניים שלא יודעים שאסור להרעיש בין שתים לארבע (כזכור – השעה היתה יותר לקראת תשע בערב, אך אצל אותה שכנה כל החיים נעו בין שתים לארבע), אך התנפצות זגוגית החלון, ברעש מחריש אוזניים וצניחת דמות שחורה וחתולית לחדר הפכו את צרחת הזעם לזעקת אימה, היא תפסה את חזה צעקה "אוי הלב" וצנחה מתה על השטיח. המתנקש החתולי – שעד עתה נראה כמקצוען שאין כדוגמתו, קפא והביט בשכנה. הוא פלט יבוב קצרצר, התיישב בצד והחל לבכות תוך כדי זריקת משפטים כ"למה לי?? למה דווקא לי???" ו"ידעתי שזה מוקדם מדי, זה היה ברור שנדרשו עוד לפחות חמשה שבועות, אבל הם? לא.. הם ישר יזרקו אותי לרציחה הראשונה שהם יראו.." הדמות היחידה שעמדה בחדר - המלא לפתע - היתה דמותו של אדם המום שסה"כ רצה למות, וכעת הבין שיתכן שבאמת ביקש יותר מדי, הוא הביט שמאלה וימינה ותמה איך הבלאגן הזה יכול להיות יותר גרוע.. עד שצעקת השכנים ממול "אנחנו מזמינים משטרה!" ענתה לו בצורה מלאה עם פירוט הסבר ודוגמאות. הוא פנה אל הרוצח המיבב ולא ידע איך הוא אמור להרגיש כלפיו.. נכון שהוא הזמין אותו, אבל הבנאדם הזה היה אמור להרוג אותו! זה אמור איכשהו לעורר סלידה ושנאה כלפיו, אך כל מה שהרגיש כלפי הדמות המכורבלת בבכי היה פשוט רחמים.. הוא ריחם על המסכן הזה שבגלל רצף סיבות מוזרות נאלץ לסבול ועכשיו כנראה יאלץ לעבור קורסי ערב להשלים את תואר המתנקש שלו. "די, אין מה לבכות.. אני לא חושב שהשכנה הזו תחסר למישהו ו.. אתה יכול.. אה.. אתה יכול לסיים את העבודה עכשיו ואף אחד לא ידע מכלום.. נו.. לא לבכות.." אמר בטון מנחם מתגבר על דחף מוזר ללטף את ראשו ולהרגיע אותו. "אתה לא מבין" פלטה הדמות בשחור ביבבנות "מורידים לי נקודות על כל בעיה – וההגדרה של 'בעיה' בהחלט כוללת גם שכנים שמקבלים התקף לב באמצע הפעולה ה'שקטה' שלי!!", הדמות המשיכה ליבב ובעודה מיבבת הסירה את כובע הגרב השחור שלה ומתחתיו התגלו – להפתעתו של הבחור הצעיר – פנים עדינות של נערה צעירה עם עיניים תכולות. "כן כן.. אני בת" ענתה בעייפות מוחה את הדמעות "אני רגילה לראות את המבט הזה ואתה לא צריך לתרץ לי כלום.. אבל.. מה אני אעשה??" החלה שוב לבכות.. "אה.. טוב.. אוקיי.. אז.. דבר ראשון – אנחנו צריכים לא להבהל, ניסה להרגיע אותה (ללא הצלחה מרובה), "דבר שני.. אני לא חושב שזה יהיה רעיון טוב אם תצאי עכשיו – השכנים שצעקו לפני כן כי הם מזמינים משטרה יכולים לראות אותך כשאת יוצאת, אני חושב שהכי כדאי שתורידי את ה.. הדבר השחור הזה – יש לך בגד נורמלי מתחת לזה, נכון? - וניראה יחד כמו זוג שליו ושקט שפשוט איתרע מזלו והוא נאלץ לחזות במיתתה הנורמלית לחלוטין של השכנה היקרה" המתנקשת היתה שבורה מכדי להתווכח, היא הנהנה בראשה, פשטה את תלבושתה השחורה וגילתה חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס נורמלים לחלוטין, עד שהמשטרה הגיעה הם הספיקו לטאטא את החדר, לסכם ביניהם על סיפור מתאים ולהכין קפה. קצין המשטרה שדפק על דלתם ביקש מהם למלא הצהרה, ישב איתם על כוס קפה עד שהגיע האמבולנס לקחת את גופת השכנה, הביט שוב בנערה המסכנה שרעדה כולה – בוודאי בגלל הטראומה הקשה.. 'לאן הגענו' חשב לעצמו 'זוג נערים כזה נחמד נאלץ לגעת בקונספט המוות כל כך מוקדם בחייהם.. נו.. אלה החיים..' הודה להם על הקפה והלך. לאחר כחצי שעה האזור נראה כאילו לא ארע בו דבר – חדר שקט וריק עם נער ונערה היושבים ושותים לאיטם מהספלים המהבילים. הוא המשיך ללגום מהקפה החם ובעודו עושה כן הרים את ראשו וראה אותה מביטה בו, הוא הרגיש נבוך כאילו לא היה אמור להיתפס צופה בה, אבל היא חייכה – חיוך מקסים ומבוייש - ואחזה בידו. היא היתה מושלמת – פשוט מושלמת, ההרגשה המדהימה של 'אני כל כך רוצה להיות איתה' אפפה אותו לחלוטין. הוא הביט בעיניה – עיניה התכולות הגדולות והרגיש כיצד הוא טובע בהן, כיצד מרצון הוא מאבד את עצמו לטובתה , מאבד את עצמו בשבילה, מאבד את עצמו – סוף סוף – לדעת.